נתקלתי בו כבר חמש פעמים. בכל פעם כשהוא רק מתקרב, אני ישר
מזהה את דמותו האפורה מתקרבת במין גמלוניות. הוא מביט לכל
כיוון, אך לא נעצר ומביט לעומקו של דבר.
בפעם הראשונה שנתקלתי בו, התעלמתי והבטתי כיצד הוא מתקרב אלי,
עובר אותי ומתרחק ממני ברחוב אלנבי השוקק.
בפעם השניה הערתי את תשומת לבו וקראתי לו, הוא נעצר והביט בי
מבט מבוייש "השתנית מאוד." הוא אמר, כאילו יורה את המילים
המתבקשות.
כן, השבתי, השנים חולפות להן. לא הבנתי אם השינוי הוא לטובה או
לרעה, העיקר שאני מרגישה שזה לטובה חשבתי לעצמי. עיניו החשוכות
הביטו בי ממרחק רב למרות שעמד ממש מולי.
"את יכולה לקפוץ, אולי נדבר, אני נמצא בשינקין 12, יש לנו
דברים לסגור." הוא הלך, נטמע בתוך אנשים ברחוב, כאילו כלל לא
נפגשנו.
בפעם השלישית ראיתי אותו חוצה את הכביש ברמזור, מתעלם מכללי
התנועה ועובר בין המכוניות הנוסעות, פוסע ממולי וממשיך ללכת,
מבטו מושפל מטה, כאילו הוא מחפש משהו, אך אינו באמת מעוניין
למצוא.
הוא לא הטריד אותי ביום-יום, אבל בכל פעם שהייתי נתקלת בדמותו,
הייתי חוזרת אחורה בכמה שנים ומנסה להבין מה בעצם קרה ביו
שנינו. או מה לא קרה.
לפני שלוש שנים עברתי תקופה של סבל בגללו. רציתי ללכת אליו
הביתה ולשפוך לו צבע שחור על כל הפסלים הלבנים שפיסל. שלוש
שנים הייתי מדמיינת איך הצבע השחור חושף את האמת ומסתיר את
הלבן והטהור שמתחת. רציתי לצעוק עליו על כך שהעמיד אותי במצב
כזה, על כך שאיבד שליטה, על כך שניסה לכפות את עצמו עלי בכוח.
כעסתי על מירי, החברה שלושלי שאיבדתי מאז, חיכינו לה באותו ערב
והיא לא באה, אולי הוא ניסה לפגוע בה דרכי. מירי וחיים היו
החברים הכי טובים שלי אז ונכנסתי למלכודת, בתוך המריבות שלהם,
הייתי אוזן קשבת לשניהם, הייתי מעורבת מדי. אהבתי את שניהם.
זכרתי איך שכששברתי את הרגל הוא היה לוקח אותי על כתפיו ומעלה
אותי במדרגות למעלה אליו הביתה, זכרתי את הכימיה והתקשורת, את
השיחות והאמנות, המוסיקה והאלכוהול.
עד לאותו יום שזה לא נגמר טוב. אותו יום בו הוא התחיל איתי
כשהיה שיכור, אותו יום שכמעט ונתתי לרצונותיו להשתלט עלי,
למרות שידעתי שאסור ושלא בוגדים בחברים.
לפנות בוקר נמלטתי הביתה, שמלתי קרועה, אני אפופת אלכוהול,
אפופת מחשבות, מלאת חרטות ותהיות.
טילפנתי למירי על הבוקר. לא הצלחתי להירדם עד שלא סיפרתי לה
שחבר שלה ניסה לאנוס אותי, בכיתי. בכיתי יותר כשהיא לא האמינה
לי. כשהיא הביטה עלי במבט מאשים, כשהייתי צריכה את התמיכה שלה,
של החברה הכי טובה שלי.
חיים התקשר והתעמתתי איתו לידה, הוא אמר שלא קרה כלום, שהוא לא
זוכר כלום.
אני זכרתי הכל. גם את הרגע בו הוא תלש את תליון מגן הדוד
מצווארו וזרק אותו, גם כשלקח את הפסל וניפץ את פרצופו על הקיר.
זכרתי הכל. יותר מכל כעסתי על עצמי. על כך שלא הסתלקתי משם
באותו ערב, על שלא האמנתי בעצמי, על כך שחויתי הכל כטראומה.
הנקמה כיננה בי בכל פעם שנזכרתי בשמו.

לפני שנה פתאום הכל חזר אלי. אחרי שהשתחררתי מכל הכעס והאשמה
והרצון לנקמה. פתאום קלטתי כמה אהבתי אותו. הייתי
בדרום-אמריקה, בשיא החופש ופתאום משהו לא הירפה, חיים, מחשבות
עליו, מין הבנה סתומה של מה שהודחק חזק-חזק והוצנע והוסתר
עמוק-עמוק, היכן שהמודע כבר לא מודע.
פתאום הבנתי למה הייתי כל כך מעורבת ולמה כל כך נפגעתי ולמה לא
הבנתי איך לא הסתלקתי משם ונשארתי עם חיים וכל פעם נתתי לו עוד
צ'אנס להתנהג כחיים שאני מכירה ושוב פעם הוא איכזב ולמה כל כך
רציתי לסלוח לו, ולמה כל כך האשמתי את עצמי.
אני זו שניסיתי לקרב ביניהם מההתחלה, כל משבר המשכתי לתת להם
תקוה כשבעצם בפנים ליבי פועם וחובט בעצמו בכאב. והלב שלי נסגר,
מלא רגשות מודחקים, פתאום הכל יוצא לי החוצה, בלי שליטה, חושבת
עלי ועל חיים ועל מה שהיה יכול להיות בינינו, חושבת על כך
שכלום לא יקרה, מנסה להבין את האמפתיה שלי אליו, את התחושה הזו
שכל כך רציתי עדיין לסלוח לו ולהמשיך לדבר איתו כמו תמיד, אבל
לא יכולתי בגלל המעשה שלו, הרגע הזה של חולשה ששלט בו.
כשחזרתי לארץ נפגשתי עם מירי וסיפרתי לה הכל. היא כבר לא היתה
בקשר איתו, בלי קשר למה שקרה הם היו יחד עוד כמה חודשים
ונפרדו. הייתי צריכה את האמונה שלה, את המבט המבין הזה בעיניים
את התחושה שלא אני אשמה ולא רציתי שזה יקרה, את ההבנה שנשארתי
חברה, אפילו את האהבה שלי אליו סגרתי בשבילה. קיבלתי את מה
שרציתי, את הצד הזה שמבין אותי.
ואז היתה הפגישה הרביעית שלי עם חיים, הוא לא ראה אותי, ישבתי
בבית קפה ופתאום ראיתי אותו נעצר, מחפש מציאות על הרצפה, אוסף
שארית פסולת שיכולה לשמש אותו באיזה פסל. לרגע חשבתי שהוא יודע
שאני שם, אבל הוא אפילו לא הביט לשום מקום, הוא נבר באיזה גזע
עץ והמשיך ללכת.

תמיד אמרתי שזה לא הגיוני, להתאהב במישהו שפוגע ומכאיב.
הצבתי לעצמי גבולות, החלטתי שאת הגבול הזה, אני לא חוצה, הרי
הייתי כל כך פגועה אז שלא יתכן שאתן לו את ליבי.
אבל המציאות שונה ועולה על כל דימיון, הפגישה החמישית היתה
בשינקין, חיפשתי אותו כדי לדבר ולספר לו, חזרתי שלוש שנים
לאחור, שוב יושבת על מיטתו, שוב שותה משקה שהוא מציע, אבל
הפעם, באתי נקייה, ידעתי שזו בחירתי החופשית. המגע שלו היה
נעים וחושני כל כך, סיימנו את מה שהצלחתי לברוח ממנו לפני שלוש
שנים, הפעם באתי לתת את עצמי - לשחרר את גופי, לתת דרור ללבי,
פיציתי את עצמי על הרצונות המודחקים, ניצחתי את מי שראיתי
כאוייב שלי, הכנעתי את הצל שליווה אותי שנים.
היה לי כיף להתעורר אצלו בבוקר בתחושה נקיה ונעימה וכך גם
לעזוב, להראות לו שבלי כוח דברים מסתדרים יותר טוב.
קמתי, חיבקתי אותו לפרידה והלכתי לדרכי, עכשיו סגרתי מעגל,
פגישה שישית כבר לא תהיה.