אלוהים עשה אותי משוגע. נשבע שזה לא אני! המניאק החליט לעצמו
מה הוא רוצה שאני אעשה ומאז, ממרר לי את החיים. מה אכפת לו?!
זה לא הוא ששואל, מתחבט וסובל. הוא בסה"כ עושה תקלות עד שאציית
והוא מניאק, כי הוא יודע בדיוק איפה ללחוץ. הוא יכאיב במקום
שהכי כואב, כדי שתתחרפן, תפתח אישיות נוספת, תאבד אותה ותפתח
חדשה עם שפם, תראה צבעים, תפגוש יצורים ירוקים ועוד תספיק
לשכוח מכל זה. העיקר שהוא, "הוד רוממותו", יקבל מה שהוא רוצה
ובדומה לערס מחוצ'קן כל האמצעים כשרים. הקטע, שגם אין לך ממש
ברירה, כי אם תלך בדרך אחרת, הוא יכשיל אותך ויתחיל ללחוץ וגם
אם תחפש נחמה במשהו קרוב, הוא יאמלל אותך ביצירתיות. אז רק
המוות יוכל להציל אותך, אתה חושב?! אז זה מה שגרוע מהכל!
תתפלא, גם המוות הוא לא פיתרון, כי הוא יחזיר אותך לאותו מקום
ולאותו כאב, עד שתשבר. אתה יכול לשאול וללמוד כמה שתרצה, זה לא
מדגדג לו. אל תצפה שהוא יועיל להתייחס ואם כן, הוא יענה לך את
התשובות הכי מרגיזות שיעלו לך את העצבים וירכזו לך את כלי הדם
למח שתפמפם כמו טרנס ישן.
אז יש לך בחירה אחת: או שתעשה מה שהוא רוצה, או שתהיה משוגע,
ואם תנסה להבין איפה הצדק תיווכח לדעת שהדבר אינו קיים כלל. זה
די פשוט, אם הוא החליט שתהיה עני מרוד בסביבת עשירים, אין לך
ממש ברירה ואם  גורלך שתהיה סופר עם ראש של חוקר. תחטוף קריז
עד שתשבר.
היום גיליתי ואי אפשר יותר לברוח מסתבר, שאלוהים החליט שמתאים
לו שאכתוב. כישרון כתיבה עלק. בשבילי זה בכלל מוסיקה והגיטרה
שלי.
עדיף אפילו לצייר, אבל אין... אתה תכתוב ותשלב את זה עוד עם
מוסיקה. הדבר היחיד שאני צריך בזמן שהראש לי בחובות, זה שייקחו
לי את הידיים ושיגידו לי שהדרך היחידה שלי לחיות בשלום, זה
להמציא משהו חדש ועוד בספרות?
רבאק, הספר היחידי שהכרתי מבעד לכריכה בשיעורי ספרות, הוא חנה
סנש, וגם זה בגלל שהייתי תקוע מחוץ לדלת בלי מפתח. יותר מזה,
הייתי הילד היחיד שרשמו לו במפורש בתיק האישי "משחק טטריס
בשיעורי ספרות" ובספר המחזור ש"יעביר סדנה לנפגעי הספרות"
בעתיד. שירה?! הרי ייקח לי שעה לשבת להתרכז בלנסות להבין שיר?
משעמם! לפחות באוניברסיטה, המרצה היה מקריא ומסביר אותם, כך
שזה היה עוד אפשרי להבין משהו מבלי להירדם.
בכל זאת מיותר להתווכח, כי "הוא" החליט. לא משנה, שיותר כייף
לצייר ושכבר ממזמן החלטתי שמוסיקה זה הדבר בשבילי. לא. אתה
תכתוב! כאילו שיהיה לי בכלל כוח לקרוא את מה שאני כותב ולערוך
את זה.
אז בסוף ניסיתי להשתגע, אבל אז הבנתי שגם אם אשתגע, הוא מסוגל
בסוף להכשיל אותי גם בזה ואולי בכלל עדיף כבר להפטר מזה
ולהיכשל, כדי שלפחות אז, אוכל להשתגע בשקט ובלב שלם. מה זה
להיות כותב בכלל?  אין לי כלום בראש חוץ מעצבים, שיגעון
וטירוף. בכלל, לך תיטפל לחזקים כמוך, זו לא חוכמה על חלשים,
ועוד כאלו כמוני שמאייתים ברמה של כיתה ד'. דפיומט, כל דבר
אחר, אומנות בעיני. כתיבה לא מעניינת, אז אני לא אלמד ומה
שאכתוב יהיה שווה לחרא צף.
ומה זה בכלל חשוב לו, לאלוהים הזה? מה הוא נדלק סתם? מה זה
חשוב לכתוב? זה מציל חיים?! למי זה עוזר בכלל? "חציל שזוף" זה
שווה משהו?! לא איכפת לי, אני מחליט, אני אכתוב, רק שיפסיק
להיות מניאק ואם כבר, אז שייתן לי להתנחם ולהיות משוגע, לא כמו
כולם.