געגועים. געגוגעים שופעים בכל הגוף. הגוף מדגדג, חושב על האהבה
והרצון להיות לידה. ליד הבן-אדם היחיד שגורמת לי להרגיש שלמה
עם עצמי ועם העולם. אני מנסה לגרום לרגש לעבור, צריכה להעסיק
את עצמי.
מסתכלת סביבי, הכל דל ומשעמם בחדר. מחשב, לא מעניין. טלוויזיה,
לא מעניין. יצירה, לא מעניין. פתאום העיניים ננועצות במדף. ספר
בצבע טורקיז קופץ לי מול העיניים. מחליטה לקרוא אותו, אולי זה
יעזור.
פותחת בעמוד הראשון, לבן עם כתמים שחורים - אותיות, שיוצרות
רצף של מילים לא הגיוניות, אבל אני משתדלת להבין. עמוד ראשון
סיימתי, מתחיל להיות קצת יותר הגיוני. פתאום אני מוצאת את
עצמי, הגוף מלא התרגשות, לא געגוע. מלא רחמים כלפיי גיבור
הסיפור, לא כלפי עצמי. אני מרגישה כמו הגיבור. אני מרגישה שאני
יודעת אילו החלטות הוא יעשה, איך הוא ירגיש, איך הוא יתאר. אני
מבינה את הסופר ואת המסר שהוא מנסה להעביר.
אני נסחפת עפ הסיפור, כבר לא חושבת על עצמי אלא רק על העלילה,
על הגיבור, עליו ולא עליי.
פתאום, סוגרת את הספר! בום חזק נשמע בחדר הריק. לא יכולתי
לקרוא יותר, פרץ של התרגשות. עיניי התחילו לדמוע, האף האדים,
רצתי לשירותים לשטוף את פניי, הבנתי שכשחשבתי שאני בורחת
מהמציאות דרך הספר, פשוט הזכרתי לעצמי מה אני חשה. הצבתי את
עצמי בתור דמות הגיבור. עשיתי טעויות, הגנתי על הקרובים לי,
עשיתי הכל, רק לא חשבתי על עצמי ומה יעשה לי טוב. הסתכלתי
טוב-טוב במראה, לתוך עיניי, לתוך נשמתי, החלטתי לסיים את
הספר.
נרגעתי, התיישבתי עם הספר על הרצפה. הרצפה הקרה עד כדי קיפאון.
גיליתי שנשארו רק עשרים עמודים עד סוף הספר. הגעתי לסופו, לסוף
הסיפור, לסוף הגיבור.
הבנתי שאני לא דומה לגיבור, לפחות לא כמו שחשבתי. הבנתי שכמו
הגיבור אני אקבע לעצמי איך לנהוג בחיים,
אני אתקן לעצמי את החיים, ולא אף אחד אחר.