מבוסס על סיפור אמיתי

יש לי פיל מקופל בתוך המגירה,
פיל אפור, הודי כזה, עם אוזניים קטנות וחדק ארוך.
פיל אמיתי, גדול, עם ריח של ארץ רחוקה וניבים צוחקים.
אם לומר את האמת הוא לא דורש הרבה, רק שמדי פעם אני אפתח את
המגירה ואוציא אותו החוצה לשחק.
זה קורה פעם או פעמיים ביום, אני מוציאה אותו- פותחת את
הקיפולים בעדינות, מיישרת אותם טוב-טוב בליטופים עם כף יד
ישרה. תוך כדי שאני שולחת אליו מילות אהבה ועידוד. לפעמים אני
גם שרה לו שיר של יודית רביץ או של חווה אלברשטיין.
ואז, כשהוא עוד שטוח, אבל פרוש לחלוטין, הוא מכניס את החדק
לפיו, נותן לחיצה חזקה ומנפח.
אני באותו הזמן מתמקמת בפינה, ממתינה לו בצד, לא יודעת עד
לאיזה מימדים הוא יגדל, נותנת לו את כל החלל שבעולם. זה לוקח
בערך חמש שניות, חמש שניות שכל תפיסת המרחב של שנינו משתנה.
כשהוא מנופח וגדול ואחרי שהוא קצת מתמתח וקצת מתגרד, אני יוצאת
מהמטבח עם שתי כיכרות לחם חי, ועוד כמה ירקות ופירות שאני
אוספת מהמקרר, ומגישה אל חדקו אחד אחד וכל זאת תוך כדי חיוך
ענק, חושף שינים והוא מחייך אלי חזרה.
ככה זה מסתבר. פילים מתקפלים אוהבים שמחייכים אליהם.
המשחק האהוב על הפיל שלי זה כדור, יש לי מין כדור צבעוני מתנפח
כזה של ים, מאילו הגדולים שרואים אותם תמיד במשחקי פוטבול
אמריקאי. אנחנו משחקים עם הכדור תופסת. הוא בועט בכדור ואני
מנסה לתפוס אותו. וככה אנחנו רצים לנו בסלון אחרי הכדור, ואם
הוא מצליח להגיע אל הכדור לפני, הוא תופס אותו בוואקום עם החדק
שלו, מרים אותו גבוה מעל ראשי ומתגרה ומדרבן אותי לקפוץ ולנסות
לתפוס את הכדור הגבוה.
ונכון שאי אפשר לשמוע את הפילים צוחקים, אבל אני נשבעת, שהוא
מתפקע מצחוק.
לקח לי המון זמן להשיג כדור ים צבעוני ענק כזה, ביקשתי מחברה
שטסה לאמריקה להביא לי חבילה של 20, כדי שאם הוא ידרוך על אחד,
שיהיה לי אחד אחר לשלוף לפני שהוא יתאכזב או ירגיש שאכזב
אותי.
כבר ארבע שנים שיש לי את הפיל הזה, ואנחנו עדיין בכדור
הראשון.
בימים של חורף, אנחנו משחקים שש-בש בסלון, ככה רובצים על השטיח
העבה, עם שתי בירות, שק של בוטנים והמון מילים שלא נשמעות
באוויר.
הוא מספר לי על הודו הרחוקה ועל ההודים המצחיקים האלה עם
הריקשה והעיניים הגדולות והראש המתנדנד. אני מקטרת לו על חסימת
הכתיבה הממושכת שיש לי, ועל המיסים ששוב עלו ועל ראש העיר
המושחת. בכלל, בחורף אני מוציאה את הפיל הרבה יותר פעמים מתוך
המגירה. הוא מעביר לי את הימים הקרים והחשוכים במין ביחד מנחם.
לפעמים אני מוציאה אותו מהמגרה לימים שלמים. בעיקר בסוף
השבוע.
הקטע הוא שלא משנה אם מדובר בקיץ או בחורף, אני תמיד נרדמת תוך
כדי שהוא מלטף אותי עם החדק שלו. אחרי שאני נרדמת הוא מעביר
אותי בעדינות למיטה וכשאני מתעוררת, הוא כבר מקופל חזרה בתוך
המגירה כשהיא סגורה ורק חריץ קטן לאוויר מפריד בינה לבין
השולחן.
כבר ארבע שנים שיש לי את הפיל הזה,
ובחיים שלי לא ראיתי איך הוא מתקפל חזרה ונכנס למגירה.