ב"חדר" היו מלמדים אותנו בעיקר תורה, איך לא? ומוסר? הלא כן?!
אברהם היה, מתוקף היותו רב השכונה, גם מנהל ה"חדר", היה מבייש
אותי מול תלמידיו.
"חשוב לזכור כי אנחנו עומדים לפני יום הדין, ראש השנה כאמור,
לפיכך עלינו להטיב לשמור המצוות ולא לנהוג כיצרינו". אין זונה
יותר ממנו. שיסלח לי האל. הלא כשיחזור היום לביתו יכה את אשתו
בחגור ומקל, וכעת הוא מטיף לנו מוסר והלכות! מילמלתי משהו והוא
התקדם לעברי וצעק: "תעמוד עכשיו, ירמיה! עמוד ליד הלוח". קמתי
מכיסאי ועמדתי ליד הלוח. הוא לקח את הספר גמרא וחבט בי בראש
בעזרת הספר. שתקתי. כרגיל שתקתי. חשבתי בראשי על איך אני מכניס
לו אגרוף לבטן, ולוקח את המגאפון שעל המדף וצועק בכל השכונה
"אברהם! אברהם מכה את אישתו!" רציתי לביישו! או אלוקים, עזור
לי!
זה היה כל-כך לא מן ההיגיון. הלא הרגע הטיף לתלמידיו שעוד מעט
יום הדין ויש לנהוג במוסר. ומה עשה- היכה אותי. ועוד עם ספר
גמרא. המלאך הגואל.
חזרתי הביתה. שתקתי. נו כרגיל. למה שאדבר. עדיף להתערבב ולא
לספר מה שעובר עליך. אז כן, אברהם הכה אותי עם ספר גמרא על
ראשי ובייש אותי מול תלמידי הכיתה. וזאת לא הייתה הפעם
הראשונה. הוא היה נוהג להכות אותי תמיד. אבל אני תמיד נהגתי
לשתוק.
אמא ישבה על הכורסא והביטה בי אוכל פת לחם. היא הביטה בי
עמוקות. חשבתי בראשי: "אמא יודעת מה שהילד שלה לא אומר". אמא.
הלוואי והיית יודעת על שאברהם מכה את רחל יודקביץ'. חשבתי
לרגע, אבא הרי חבר טוב של רחל יודקביץ'. אם אספר לו שבעלה
אברהם מכה אותה הוא בטח יזעם ויכעס. ואולי יכה אותו גם. עד
מום! אמן!
"אמא, אני הולך כעת לאבא" אמרתי בלחש, קמתי מן הכורסא ולקחתי
את הכובע, הנחתיו על ראשי. "מדוע?" תמהה אמא. "אני אספר לך
אחר-כך אמא, בלי נדר" חייכתי.יצאתי.
רצתי במהירות לעבר הישיבה "קול התורה" שבה אבא למד. ההמון
האנשים במדרכה הפריעו לי לרוץ. רצתי בכביש כמו מטורף, לרגע
חלפה מחשבה בראשי :" למה אתה רץ?" עצרתי לפתע, כמו שחייו של
דוד נעצרו פתאום. התנשמתי בחוזקה. כאבו לו הריאות. "למה רצת?"
שאלתי את עצמי.
הלכתי באיטיות לעבר המדרכה.
"ירמיה!" שמעתי מישהו צועק מאחורי. "בני!" הסתובבתי וראיתי את
אבא. הוא התקדם לעברי ונשק לראשי. "מדוע הינך מתנשם? קרה
משהו?" הבטתי בו עמוקות. דמעות ירדו מעיניי. אבא התקרב עוד
קצת אלי ואז חיבק אותי. "ספר לי בני מה קרה". המחשבה על ההמון
ההולך במדרכה לידינו וחולף כמו רוח עוררה בי פחד. אנשים
מתאווים לרכל. ואולי מישהו יצטט לדברי חלילה?
"אבא, אי אפשר לדבר כאן כשהמדרכה הומה אנשים. בוא נלך לספסל
ב"גן הגאולה".
בדרכנו ל"גן הגאולה" ראינו לפתע את אברהם. עיניו היו מרושעות
מתמיד. הוא הביט בי עוד לפני שהביט באבא שלי, וכאילו איים עלי
שלא אוציא מילה מפי. אזרתי אומץ והישרתי אליו מבט, עמוק לתוך
עיניו. ונכון, אומרים שהעיניים הם החלון לנפש, וראית שחור
בעיניו, שחור משחור, כשחור נשמתו. "ירמיה" אמר אבא בתוקף,
"אמור שלום לכבוד הרב אברהם", כבוד הרב גיחכתי בראשי. רב עם
אשתו. לא רב. שנאתי את הפחדנות והיראה של אבא מאברהם הזה, רק
משום שהוא רב יש לפחוד ממנו? ולמה? הסיבה היחידה שיש לפחוד
ממנו היא משום שהוא שטן בהתגלמותו, שטן שמכה ומתעלל באשתו. ואם
יש מלאך גואל באמת זו רחל יודקביץ'.
אמרתי לאברהם שלום, רק משום שכיבדתי את אבי ולא משום טיפת כבוד
כלפי אברהם, כי אותו שנאתי באמת, את אברהם הזה.
בינתיים, אבא ואברהם דיברו ביניהם על כמה הלכות שלקראת ראש
השנה. ואני הסתכלתי ובחנתי את אברהם. בגדיו השחורים שיקפו את
נפשו השחורה. הם לחצו ידיים ואברהם חלף על פני והשאיר בי אימה.
כעת עמדתי מול אבא ב"גן הגאולה". תחילה שתקתי. הוא דרבן אותי
לדבר אך היה בי קושי. לבסוף פי נפתח כאילו עשה זאת בורא עולם.
"אבא, אברהם מכה את רחל. הוא מתעלל בה. הוא מכה בה בחגור
ומקלות ואף נהג לעשות כן בדוד ז"ל".
"חדל" צעק אבא לפתע. נבהלתי. עיניו נפקחו. כאילו אמרתי רע על
אלוקים. הוא משך בידי השמאלית ואמר :
"שלא תעז לומר לשון הרע על אברהם, הלא הוא המלאך הגואל! צדיק
הוא ואדם הגון ומיטיב לקיים את מצוות השם"
"לא!!!" הטחתי בו. "אילו מצוות מיטיב הוא לקיים? אמנם נוהג הוא
לשבת ארוכות מול ספר הגמרא, מלמד רבים את הלכות התורה ומקיים
מצוות בין אדם לאלוקים! אך לא בין אדם לחברו. הוא אדם רע,
מתעלל הוא באישתו, ואותי נוהג לבייש למול ילדי הכיתה. האמן לי
אבא, לא פעם שנהג בי באלימות בפני כולם. איש רע הוא, שטן ולא
מלאך!"
אבא סטר לי. כאבים חילחלו לעבר לחיי. לחיי האדימו. ראיתי אותו
הולך בזעם מ"גן הגאולה". כמה אטום הוא, אמרתי בליבי. איך הוא
עיוור למציאות?!
אבל אולי אבא הוא לא הפתרון. הבטתי לעבר מעלה, לשמיים. ראיתי
עננים לבנים וחשבתי :"רק אתה, אבא שבשמיים תוכל לעזור".
האומנם? לא אוכל להשאיר עבודה זו לבורא עולם, חייב אני לפעול
ובעזרת השם אשנה את המצב. אגמול לרחל יודקביץ' הצדיקה האמיתית
על מעשייה הטובים.
רצתי במהירות. והפעם הייתה לי סיבה טובה לרוץ. אבייש אותו מול
כולם. את אברהם הזה. ימח שמו! עוד אראה לו מזה. עמדתי למול דלת
הישיבה ושמעתי אותו מדבר בקול על הלכות החג. פתחתי את הדלת
בחוזקה ובעוז. כל תלמידי הישיבה הסתכלו עליי. ואברהם גם כן.
בזעם.
ובמקרה אבא היה גם בין הפרצופים שהסתכלו עליי.
פחד גדול בנפשי, איימה ופחד. איך אומר זאת? מה אעשה? אבייש
אותו מול כולם?
היה בי פחד, פחד גדול. אברהם דיבר אלי :" הינך מפריע, ירמיה בן
אברהם, מה מעשיך כאן? צא עכשיו מכאן, ומיד!" אבא קם מן הכיסא-
"צא מכאן עכשיו! בני, אני מבקש ממך, אתה מפריע". דמעות מילאו
את עיניי. כל-כך אטומה החברה הזאת! זונות! מה שמעניין אותם זה
רק הכתוב בספר, ולא נפשה של אישה מוכה! האטימות הזאת הרגה
אותי!
מחשבות הציפו את ראשי. איזה פחד. לפתע נתפס בי אומץ. חשבתי
שעליי לגאול את רחל מייסוריה. אולי יפסק המצב וסוף סוף יתגלו
פניו האמיתיות של אברהם הזה!
"אם לא אתה אבא!!!" צעקתי מול כולם לעברו של אבא שלי. "אם לא
אתה תעזור לי אבא..."
הבטתי לעבר התקרה, כאילו הבטתי לשמיים. הורדתי את ראשי והבטתי
באבא, "אז אבא אחר יעזור לי". אלוקים. "תתרחק", ציוויתי על אבא
שלי. אברהם אמר לי להירגע. התקדמתי לעבר השידה, הרמתי את
המגאפון בידיי, הפעלתי אותו וצעקתי צעקות אימים.
"אברהם הזה, שמכונה הוא בפיותיכם "המלאך הגואל", מכה את אשתו,
במו עיניי ראיתיו מתעלל בבנו דוד ז"ל, בחיי שראיתי אותו מכה את
בנו ואת אישתו" פניו של אברהם האדימו.
"הבל-הבלים בפיך!" אמר אברהם. "אמת לאמיתה! ולמה שלא נשאל את
אישתך?" אמרתי לו.
הורדתי את החולצה. סימנים כחולים היו על גבי. "הנה! סימנים
שספר הגמרא עשה לי, הוא הכה אותי למול תלמידי כיתתי. ולמה שלא
נשאל את תלמידיך?" צעקתי עליו.
"אברהם, עוד אוכיח לך ולכולם שמלאך הוא זה אשר מקיים מצוות בין
אדם לחברו! יש צדיקים שקבורים מחוץ לגדר גם! ולא רק שכתוב להם
על קברם "זיכרונו צדיק לברכה"!!!
אבל אתה, על קברך מה יכתב? "המלאך הגואל"? ולמה? כי כל חייך
קראת בגמרא?
אתה הוא השטן, טרף-טרפים שמכה את אישתו ומתעלל בה. לא מלאך
אתה!"
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.