אם למדתי משהו בחופש הכפוי הזה הוא שהאומנות כואבת.
למשל מקרה שקרה כך היה.
אדם שהחליט שיש לו זמן פנוי וגם החליט שהוא אמן ושבלי בעיות
הוא יכול לגלף עגילים מעץ, ולא סתם מעץ אלא מעץ זית, שכידוע
לכל אמן שמכבד את עצמו הזית הוא העץ הטוב ביותר ביער, ולא
האלון, כמו שרבים טועים לחשוב. אפילו התרברב בפני אשתו על
הנושא רברב ושוב .למחרת בבוקר, לבש האמן עוז וגם לקח מסורית
(למקרה שהעוז לבדו לא יספיק), ושם פעמיו לחורשת זיתים נטושה
שרחוקה מרחק רב מאוד ברגל מביתו. חנה את רכבו באמצע החורשה
והפנה את תעצומות נפש האמן שבו לחיתוך ענף עץ הזית. לאחר
שהשקיע מאמצים כבירים וגדולים (כמובן בשל העובדה שהמסורית
שברשותו הייתה קטנה מידי למילה ארוכה כמו מסורית), הצליח האמן
לחתוך ענף מפלצתי בקוטר של 2 סנטימטרים ובגובה של 5 סנטימטרים.
בעזרת סכין יפנית שקנה במבצע  עבד ושייף גילף וליטש חתך
וניסר,ולאחר שקבע בקול רם שכל המוסיף גורע והדגיש שאמן אמיתי
לא מגיע לשלמות ,קרא לספקנית והציג בפניה את עבודתו. לבסוף,
כשבחנו את התוצאה לאחר העבודה המאומצת ולאחר שהאמן הסביר
לזוגתו יונתו ברצינות תהומית ובמבט יודע כל, שבלתי מהוקצע זה
מה שהולך בשוק ושאם היא באמת מבינה היא מיד הייתה יודעת שלא
סימטרי זה הטרנד העכשווי. שתדע שאם עגיל אחד צבוע במעט אדום
אזי זה רק אומר שהעבודה היא מסתורית משהו, כמו בעלה האמן.
בכלל, גם דה-וינצ'י שרטט סקיצות מעורפלות וגמר.
שתקה מעט אחר הסתכלה בו זוגתו-יונתו בחיוך עקום ובעין צוחקת
,נוזפת. נופפה באצבעה ואמרה שהיא תמיד מעדיפה אמן בעל אצבע
מדממת על נפש מיוסרת.

אגב, הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי.