"החיים הם בסך הכול תור לפגישה עם המוות..."

אני כבר שעה מחכה לתור שלי בבית מרקחת, לא יודע איך זה קרה אבל
כנראה אני חולה, אני משתעל כל דקה ומתעטש כמו ממטרה בגן
אירועים. הלכתי לרופא שלי, דוקטור שניידר, רוסי שעלה לפני דקה
וחצי מאוקראינה, והם בסוף מתלוננים שאין להם עבודה. הוא אמר
שיש לי פרוסטי-קלואידיירה. ביקשתי ממנו תרגום אז הוא אמר שזאת
שפעת פשוטה. רוסים.
הגעתי למסקנה שלחכות בבית מרקחת זאת חוויה. איכשהו תמיד חצי
מהאוכלוסייה שם הם זקנים בני 65 ומעלה שחצי מהם הם תימנים
והחצי השני הם סתם זקנים. אגב, החצי השני שלא שייך לזקנים, הם
בדרך כלל נשים בהיריון או גברים שהנשים שלהם בהיריון ואחוז קטן
מהאנשים הם אנשים כמוני, סתם חולים.
עוד דבר ששמתי לב אליו שקורה במיוחד בבית מרקחת הוא שכשאתה
מגיע לקחת את המספר שלך, אתה תמיד מקבל מספר שנראה כאילו יש לך
עוד לפחות שעה וחצי להגיע אליו, שיש תור של 25 איש לפחות,
ובבית מרקחת יש רק 15 אנשים. דבר נוסף הוא שדווקא ביום שאתה
חולה יעבוד רק רוקח אחד, ובדרך כלל האטי. יש ארבע תחנות, שביום
רגיל רק שתיים מהן פעילות. מה שעוד מוזר זה שאתה תמיד מחכה
לפחות חצי שעה אם לא יותר, וכל בן אדם שמגיע לרוקח, לוקח לו
לפחות שמונה דקות, וכשמגיע תורך, זה לוקח לא יותר מדקה. בית
מרקחת זה בהחלט מקום מוזר מאוד.
נכנסתי לאוטו ואז אלה התקשרה.

"היי," אלה ענתה.
אני עושה אפצ'י גדול בצבע ירוק זית שהרטיב את הפלאפון בצורה
רירית.
"לבריאות, מאמי, וואו."
"תודה, סליחה, אני קצת מצונן."
"כן, אני שומעת. אתה תהיה בסדר?"
"אני מקווה, אני עכשיו חוזר מבית המרקחת."
"טוב, אז אני מבינה שאין מצב להיפגש היום?"
"לא, לא, למה?"
"אלי, מאמי, אתה חולה."
"נו, אז מה?"
"לא בא לי להידבק."
"איזה מגעילה."
"אני המגעילה? זה אתה שחולה."
"נו, אלה..." בכיתי כמו תינוק מגודל.
"סתם, אני צוחקת."
"שקרנית."
"טוב, יש בזה קצת אמת. מה, אתה היית בא אליי אם הייתי חולה?"
"כן?"
"באמת?"
"כן, ברור, הייתי אפילו מטפל בך."
"שקרן."
"לא, אני לא."
"כן, אתה כן."
"חוץ מזה, אני לא כל כך חולה, קצת מצונן, זה באמת לא נורא."
"טוב, אז אם אני אבוא אז זה לא להרבה זמן, טוב?"
"אהה... אם תבואי לקצת, אז לא תידבקי?"
"אתה לא רוצה שאני אבוא?"
"ברור שאני רוצה, תעשי לי ביקור חולים?"
"ביקורונצ'יק."
"נו... ביקור."
"טוב, נגיע ואז נראה."
"טוב, אז אני מחכה לטלפון ממך."
"בסדר, להתראות, תרגיש טוב."
"ביי-ביי."

המצב רק החמיר. מצאתי את עצמי שוכב במיטה עם מדחום בפה, חבילת
קרח על הראש ועל השידה היו שלושה סוגי תרופות לפחות. ככה הייתה
אימא שלי כשהיא הייתה חולה. אימא שלי היא היפוכונדרית מוצהרת.
כשעקץ אותה יתוש, שעות הסבירו לה בחדר מיון שהבלוטה שיצאה לה
אחרי שהיא גירדה באזור זה לא גידול סרטני. היא לא השתכנעה עד
שלא עשו לה בדיקות דם מקיפות.
אין רופא בקופת החולים שלא מכיר אותה. רק בזכות אימא שלי הקימו
כרטיס חולה, מרוב הביקורים התכופים שלה. כי אימא שלי אם היא
קצת מצוננת אז היא גם לא שומעת טוב וקשה לה לדבר, תירוץ מעולה
כדי לפגוש רופא אף אוזן גרון. אולי בגלל זה גם אני קצת
היפוכונדר, גם אני די מודאג לגבי כל דבר שקורה לי, אבל לא כמו
אימא.
אלה הייתה צריכה לבוא עוד מעט, ואני התהלכתי בבית משתעל, מנסה
להשכיח את העובדה שאני חולה. אני ואלה יוצאים יחד רק שבוע וכבר
היא הייתה צריכה לראות אותי חולה. הסתכלתי במראה ולא נראיתי
טוב. האף שלי היה אדום בערך כמו של ליצן שמזמינים אותו למסיבת
יום הולדת של כיתה ד'. העיניים עייפות ואדומות בערך כמו של
זוהר ארגוב בימים רעים. אני חולה. אין מה לעשות, אני אנושי. זה
מה שיפה בבן אדם לטעמי, עצם העובדה שהוא אנושי ויש לו צרכים
שונים שלפעמים הם טריוויאליים אבל למעמד האדם הם כמעט לא
הגיוניים.
דפיקה בדלת.
אני ניגש אל הדלת בצעדים נואשים ואני כמעט נופל באמצע הדרך אבל
אני עושה מאמץ כפול בשביל אלה וניגש אל הדלת. אני פותח. זאת לא
הייתה אלה, זה היה רוני עם החברה השוודית החדשה שלו. תחילה אני
קצת בשוק, והוא עם עודף האנרגיות שלו והיד השבורה מחבק אותי
בכוח ומאלץ אותי להכיר את מילה, העולה החדשה משוודיה.

"בעיקרון אני קורא לה מילי, כי היא ציונית וכל השטויות האלו,
אתה יודע, אז אני מכין אותה למנטאליות המקומית, שתתרגל."
"רוני, מה אתה עושה פה?"
"אמרת שאתה חולה אז הייתי חייב לבוא."
"רוני, אלה צריכה להגיע עוד מעט."
"וואלה? פצצות, אז עכשיו נכיר אותה סוף סוף, נראה אם היא שווה
משהו כמו שאתה אומר."
"רוני, למה אתה בא בלי להתקשר?"
"רציתי להפתיע אותך, וגם רציתי שתכיר את מילי. איזה כוסית היא,
אהה?"
"חמודה, אל תיעלבי, אוקיי? אני לא מרגיש טוב," פניתי אל מילה.
"היא לא מבינה עברית, מה אתה מתאמץ לדבר אתה? שמע, אתה נראה
חרא."
"תודה באמת על העידוד. רגע, אז היא לא מבינה עברית?"
"מילה! חח... הבנת?" הוא מתחיל לצחוק ומילה שואלת אותו באנגלית
למה הוא צוחק. הוא מסביר לה שסיפרתי לו על החברה החדשה שלי.
"טוב, רוני, אלה צריכה להגיע."
"נו, אז נכיר אותה, מה יש?"
צלצול בדלת.
עכשיו ידעתי שזאת אלה, כי רוני הוא היחיד שדופק על הדלת כשהוא
מגיע לאנשים. הוא שימש זמן רב בתור שליח פיצה ואוסף תרומות
לאגודה לא מוכרת.
ניגשתי לפתוח, ואני מרגע לרגע מרגיש פחות ופחות טוב.
"היי, מאמי," היא אומרת ברוגע.
"יש לנו אורחים."
"אורחים? חשבתי שנהיה לבד."
"אני מצטער, הוא הגיע בלי להודיע."
"שלום, שלום לך," קרא רוני מהסלון בצעקה.
אלה בלית ברירה נאלצה להיכנס. היא לא הרגישה בנוח, זה היה ברור
לפי הפרצוף שלה.
"תכירי, זאת מילה, עולה חדשה משוודיה."
"משוודיה? מה היא עושה בארץ?" שאלה אלה בזמן שהיא לוחצת את ידה
של מילה.
"היא עלתה ארצה, אבא שלה יהודי ואמא שלה... אהה" רוני לא זכר
מאיפה אמא שלה אז הוא שאל אותה באנגלית.
"שאלתי אותה מאיפה אימא שלה," רוני תרגם לאלה מה הוא שאל את
מילה.
"זה בסדר, עשיתי חמש יחידות בדוברי אנגלית ולפני שנה חזרתי
מאנגליה, אחרי שגרתי שם שלוש שנים."
"בחייאת רבק?"
"באימא שלי," אלה ניסתה להתברג ברמת השכל החובבנית שהתגלתה אצל
רוני.
"תשתי משהו?" שאלתי את אלה.
"לא, תודה."
"ומה אתי ועם מילה, אנחנו לא בני אדם?"
"אתה רוצה לשתות משהו?"
"מה יש לך להציע?" רוני תמיד ידע מתי להיות מנומס כשצריך.
"רוני, תעשה לי טובה, גם ככה אני לא מרגיש טוב."
"יש קולה?"
"אין קולה."
"אז מה יש?"
"לא יודע. אממ... מים."
"רק מים?"
"רק מים."
"זהו, מים? זה מה שיש לך להציע? חתיכת קמצן."
"זה מה שיש לי. נו, רוני, אל תשגע."
"טוב, עזוב, אל תביא כלום."
מילה אמרה שהיא צמאה.
"אתה שומע שנייה? מילה אמרה לי שהיא צמאה."
"אני יודע, רוני, כולם שמעו."
"אז אתה מביא לה?"
"כן, אני אביא לה."
מרגע לרגע, סף העצבים שלי עלה, אבל לא רציתי להתעצבן יותר מדי
בגלל אלה, אז ניסיתי להרגיע את עצמי בטענה שעוד מעט החבר היחיד
וחסר הטאקט שלי והחברה השוודית שלו מהונגריה יעופו לי מהדירה
ואני אשאר לבד עם אלה.
מספר האנשים שהיו לי בדירה מבחינה מספרית היה גדול מאוד. מעולם
לא יצא שהיו בה יותר משלושה אנשים כשאבא ואמא באו לבחון את
המקום שבו מתגורר הבן הגדול שלהם. עכשיו בדירה יש אותי, את
רוני, חברה שלו, ומי שמסתמנת כחברה שלי. זה כבר ארבעה אנשים,
שניים יותר מדי אפשר לומר. העניין הוא שכמו שמספר האנשים היה
גדול כך גם היה השקט באותו הרגע. הרעש היחיד שניתן היה לשמוע
זה את מילה לוגמת את המים שהבאתי לה, את רוני לועס ציפורניים,
את אלה שמזיזה את הכיסא כדי שיהיה לה נוח ואותי משתעל מדי פעם.
נדמה היה ששיחה על פוליטיקה וענייני היום לעולם לא תתפתח במעגל
שבו ישבנו בסלון.
"טוב, אז אנחנו נזוז," הכריז רוני.
"אהה... יופי," צהלתי.
"מה יופי? אתה כל כך רוצה שנלך?"
"מה זה קשור?"
"לא, כי אם אתה רוצה שנלך, אתה פשוט יכול להגיד לי את זה, אתה
יודע?"
"טוב, רוני, תפסיק להיות לי כזה שישי-רגשי."
"אתה יודע שאני לא שישי-רגשי, אבל אני אומר שאני הולך ואתה
בשמחה קופץ ב"יופי", כאילו אתה אומר סוף-סוף אתם עפים לי
מהבית. אתה נותן לי לשבת פה אצלך, מול חברה שלך, נותן לי מים
ועזוב את זה שאני בן אדם נכה עם יד שבורה, ורק מחכה שהחבר הכי
טוב שלך יעוף מהבית, אתה יודע מה, אלי? נמאס לי מהיחס שלך, אני
ומילה עוזבים עכשיו, ואותך אני אראה היום בפאב כרגיל, להתראות
אלי."
רוני לקח אתו את מילה ויצא מהבית כשהוא אדום מכעס וכשאני אדום
מבושה.
"נראה לי שגם אני אלך," אלה הציעה.
"למה, אלה?"
"זה עדיף, אתה חולה, כשתרגיש טוב תדבר אתי."
"אבל אלה, אמרת שתבואי..."
"אני חייבת לזוז. ביי, אלי."
גם אלה הלכה.
ניגשתי אל התריס והסתכלתי על אלה נכנסת אל המכונית האדומה שלה
ובורחת אל ביתה.
לא ידעתי איך להגיב. שום דבר מיוחד לא קרה, סתם פדיחה של החבר
הכי טוב, רציתי להתקשר, אבל החלטתי לבסוף שלא. גם ככה לא
הרגשתי טוב, אז נכנסתי למיטה ונרדמתי. עדיף היה לישון מאשר
לחיות ולהיות חולה.
קמתי בבוקר עם הקלה קטנה, הרגשתי טוב יותר, ונכנסתי להתקלח.
יצאתי מהמקלחת והתקשרתי לאלה.
אלה ענתה.
"שלום, הגעתם לשירותי פגישה מרעישה עם גרוזינית מתישה, האם
תהיי מעוניינת?"
"אתה הגרוזינית?" אלה צוחקת.
"הייתי אומר שאני יותר בכיוון עולה חדש מרוסיה אבל לפי השערות
שלי אז כנראה שאני הגרוזינית," דיברתי במבטא.
"אה, אז אם אתה רוסי אז אני מעוניינת."
"יששששש," שמחתי.
"מה שלומך, בייבי?"
הייתי המאושר באדם באותו הרגע, ברגע שבחורה מכנה אותך בכינוי
שהיא המציאה, זה כבר סימן, ובמיוחד אם זה בייבי, כל החיים היה
לי חלום שתהיה לי חברה שתקרא לי "בייבי". בקשרים שהיו לי  בעבר
הרחוק, תמיד כינו אותי "קוקי" "מוקי" "שוקי", בקיצור שמות של
בולבול, וזה הכי ביאס אותי, כי מי היה רוצה שיהיה לו שם של
זין?
"אממ... בסדר, יותר טוב ברוך השם."
"ברוך השם? ממתי נהיית לי מאמין גדול?"
"מה את מדברת, כל החיים הייתי ונשארתי מסורתי, למה יש בעיה?"
"חס וחלילה, איש איש באמונתו יחיה."
"למה, את לא מאמינה?"
"ממש לא."
"באמת?"
"נשבעת לך באלוהים."
שנינו צוחקים.
"יפה, אני רואה שאת לא פראיירית."
"כשאני רוצה אני יכולה."
"כל הכבוד, אז מתי רואים אותך?" שאלתי.
"אממ... לא יודעת."
"אולי בכל זאת?"
"היום אני לא יכולה, ומחר אני נוסעת לאימא לבקר אותה."
"איפה היא גרה?"
"בצפון."
"מסכנה, מחכה לך נסיעה. ולמה היום לא?"
"היום אני יוצאת עם ניר."

החיוך שהיה לי במשך כל השיחה ובמיוחד מהבדיחה האחרונה והראשונה
של אלה, נמוג באותו הרגע.

"מי זה ניר, קרוב משפחה?"
"לא, מה פתאום? חבר."
"חבר-חבר, או חבר-קרוב?"
"אני לא יודעת עדיין."
שומו שמיים, שלא נדע מצרות, שידרוס אותי אוטובוס, שירצח אותי
רוצח סדרתי, שיאנוס אותי ערבי מהשטחים, שיקברו אותי חי רוסים
מהמאפיה, שיפטמו אותי פאטימות בדואיות מהדרום.
אני יוצא עם בחורה קרוב לשבוע וחצי ועכשיו היא מודיעה לי שיש
עוד מישהו בקנה שלה? מעולם לא הרגשתי כל כך מושפל, הרגשתי
מטומטם, אפילו שהיא אמרה שהיא לא יודעת, עדיין רציתי למות.

"סחתיין, לא ידעתי," ניסיתי להישאר אדיש.
"מה, לא סיפרתי לך?"
"כנראה שלא," אמרתי בקור רוח.
"טוב, אני אספר לך בהקדם."
"בסדר גמור."
"טוב, בייבי, אני חייבת לזוז להתארגן, תאחל לי בהצלחה, נדבר
כבר מחר, טוב?"
"אוקיי."
"ביי," היא ניתקה.

איך היא מעזה לקרוא לי בייבי?
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי באותו הרגע, הייתי כל כך בטוח שזה
זה, זה החיים, זאת המציאות שלי, שהיא הגורל שלי.
מייד התקשרתי לעבודה ואמרתי לרותי שגם היום אני לא מרגיש טוב
ואני לא מגיע לעבודה. לא היה לי כוח לכלום, לאף אחד, לא לי
ואפילו לעצמי לא היה לי כוח. התיישבתי על הספה וראיתי
טלוויזיה. ניסיתי להשכיח את העובדה שהכרתי מישהי שמרשה לעצמה
לקרוא לי בייבי ובו זמנית לבקש ממני לאחל לה בהצלחה עם מישהו
אחר.
מה אני עושה לא נכון?
איפה בהתנהגות שלי, אני בעצם מבהיר לה שאנחנו לא מתאימים?
התחלתי להריץ בראש סיטואציות שהיו לי עם אלה שאולי יכלו לגרום
לה לחשוב שאני לא רוצה אותה לקשר רציני, חיפשתי שעות ולא
מצאתי.
לאחר שסיימתי את ארוחת הערב, עלה בי נתון מעניין - העובדה
שאנחנו יוצאים כבר שבוע וחצי ועדיין לא נישקתי אותה.
למה לא נישקתי אותה?
לא רציתי להלחיץ אותה.
אבל שבוע וחצי, למה חיכיתי?
אולי שהיא תיזום.
אבל בנות לא יוזמות, מה אני מטומטם?
אבל זה נראה לי מוקדם מדי.
אין דבר כזה מוקדם, ברגע שאתה יודע שאתה רוצה, פשוט תעשה את
זה, אל תחכה לכלום, אחרת דברים כאלו יקרו.
נכון, חשבתי לעצמי.
כל הערב השתגעתי ממחשבות, והחלטתי שבפעם הבאה שאני אראה אותה,
אני פשוט מנשק אותה, ולא חשוב מה יהיה אחר כך.

בעשר בערב רוני התקשר ואמר שהוא יחכה מתחת לבית שלי בעשר וחצי
ונצא לפאב. לא ידעתי אם אני באמת רוצה, כי בשבוע וחצי שבהם
הייתי עם אלה, לא יצאתי לפאב. זה היה טוב לצאת קצת מהשגרה, אבל
לנוכח העובדות החדשות שלוש-לוש הכירה חבר חדש, הייתי חייב
לחזור לשגרה, לחזור לחיים.
רוני התקשר ואמר שהוא מחכה למטה.
אני כבר הייתי מוכן וירדתי, נכנסתי לאוטו.

"גבר!!!" רוני צעק.
"על הבוקר אתה צועק?"
"איזה בוקר, הערב עוד לא התחיל."
"למה, יהיו הפתעות בהמשך?"
"אני אשתדל לספק לך כמה."
"יאללה, סע, סע."
"כן, אדוני."
רוני נהג במהירות גבוהה כמו תמיד, כאילו הוא מאחר לאיזשהו
מקום, או שרודפים אחריו. מין בעיה כזאת, להיות תמיד ראשון
ולנסוע כמו מטורף בכביש, אפילו היו כמה פעמים שהוא כמעט עשה
תאונה, אבל איכשהו הוא תמיד ניצל. אני נוהג להזהיר אותו, אבל
יש כמה עניינים שאסור לדבר עליהם ליד רוני: נהיגה, אלכוהול
ובנות. בעייתי הבחור.
הגענו לפאב, אמרנו שלום לאלברט, השומר של הפאב מזה 15 שנה. הוא
גר קרוב לפאב והוא בן 76. הוא נהג להגיע לפאב ולבקש תרומות
מאנשים עד שיום אחד בעל הפאב לקח אותו ואמר לו שאסור לו להיכנס
אל הפאב יותר. שום דבר לא עזר והוא חזר לפאב בכל ערב, עד שבעל
הפאב החליט לתת לו עבודה בתור שומר, ומאז כולם מכירים אותו
בתור אלברט השומר.
נכנסנו לפאב, אמרנו שלום לכולם ובכל פעם שניגשנו למישהו אחר
שאלו אותנו: "איפה נעלמתם, לא רואים אתכם יותר כאן?"
אני לא מבין, אנשים באמת מצפים שנבלה את שארית חיינו בפאב זניח
באמצע תל אביב? הספיקו לי שנה וחצי, החלטתי באותו הרגע שלפאב
הזה אני אעשה רק ביקורים שבועיים.
התיישבנו אני ורוני והזמנו לשתות את השתייה הרגילה שאנחנו
שותים כבר שנה וחצי. היה די משעמם באותו הערב. רוני סיפר לי על
המספר האחרון שלו עם השוודית החדשה, ועל איך שהיא מתפרקת וכל
התיאורים המוזרים של רוני על זיונים, ואני רק חשבתי על איך זה
שהחבר היחיד שלי מפמפם בלי הפסקה ואני רק מפמפם עם פומפייה
כשאני מכין סלט גזר. לפעמים הניסיון להבין דברים  שקשה להבין
מוביל אותך למסקנה הפשוטה שקשה להבין אותם אז חבל על המאמץ
המוגבר.
לא הייתי מדוכא באותו הזמן בפאב אבל הייתה בי מין תחושת פספוס
מעצבנת. כל החיים אנחנו שואפים להצליח בדברים וכשאנחנו נכשלים
אנחנו לא מבינים למה. אחת מהסיבות לכישלון היא העובדה שאנחנו
לא מעזים, לא אוזרים אומץ, ואחת הדרכים הטובות ביותר להצליח
בחיים היא להעז. ברגע שנהיה אמיצים ונעשה את הדברים הקשים
בחיים שבהם בדרך כלל אנחנו רוצים להצליח, באומץ מוגבר, ונלך
"על כל הקופה" אנחנו נזכה בה. יש מקרים שבהם לא זוכים בכל
הקופה אלא רק בחלק ממנה או שלא זוכים בכלל, והאפשרות שלא נזכה
בקופה לוקחת מאתנו את הביטחון ועל הדרך גם את האומץ, וזוהי
בדרך כלל הטעות של בני האדם. בני האדם חייבים להיות מודעים
לעובדה שלא נוכל לקבל את כל מבוקשנו, ולהתגבר על הפחד, וזה
קשה, קשה מאוד, אבל כמה שזה נשמע מטומטם - אם רק נתגבר על הצעד
הראשון, נוכל להצליח. הרגשתי טוב עם עצמי באותו הרגע, הבנתי
שהחיים כל כך קרובים ולפעמים אנחנו מחפשים כל כך רחוק ולא
מבינים איפה טעינו. הבנתי שהחיים טובים. חיים טובים.