מדי פעם כזה, כשאני ממש מנסה, אני מצליח להרחיק את המחשבות
ללילה.
מצליח להשתיק את הרגש שאופף אותי.
להגיד לך שרע לי כשאני חושב? כשאני מרגיש?
חלילה.
כל מחשבה קטנה עליך גורמת לי לחייך.
כל פעימה קטנה שבשבילך, גורמת לי לקפיצה קטנה.
מעין התקף לב, רק טוב כזה.
אתה יודע, שמשרה חום ואהבה...

אתה יודע כל-כך הרבה, אבל עם זאת עושה כל-כך מעט.
בתקופה הזאת, אני כל-כך רוצה אותך לידי, ולא כי אני צריך.
אלא כי זה מה שיעשה לי טוב. לגמרי. שלם כזה.

כל חיי חלמתי על הרגע שאני ארגיש כאילו זאת אהבה ראשונה.
והאהבה הזאת היא כזאת.
היא כל-כך טהורה, לא האמנתי שהיא קיימת בי.
היא כל-כך חזקה, שהחזיקה אותי בנפילות.
היא כל-כך סוערת, שהיא הופכת עולמות.
היא כל-כך שקופה, שאפילו מי שלא יודע מי אתה, שם לב.
היא כל-כך שלך, רק שלא לקחת אותה.

בשנייה הזאת, אני רוצה לצרוח את השם שלך.
על כל גג אפשרי, שכל חולון תשמע שאני אוהב אותך.
לכתוב שלט ענק ושמטוס ייקח אותו מעליך.
לכתוב לך בכוכבים.
לצייר לך אותה בעננים, את האהבה הזאת שמחזיקה אותי.

כל-כך הרבה דמיינתי. כל-כך הרבה.
דמיינתי אותנו מטיילים באיזה פארק בשעת ערביים כזאת.
כשרוח חמימה נושבת.
דמיינתי אותנו בים, בהליכה על החוף, כשרק הכוכבים מסתכלים
עלינו.
דמיינתי אותנו במסעדה, בשיא הרומנטיקה, כשיש איזה כנר כזה
לידינו ונר באמצע.
דמיינתי אותי מביא לך את הוורד הלבן שתמיד חלמתי עליו.
דמיינתי אותך מסתכל לי בעיניים באותו רגע, במבט שאומר הכול.
דמיינתי אותי נושק לך, בלי מילים, רק שתדע.
דמיינתי אותך מחבק אותי, עם חיוך, רק כדי שאני אדע.

דמיינתי הכול.

ואם רק הייתי יכול, הייתי מחמם כל בנאדם בעולם, שטיפה קר לו,
טיפה לבד לו, טיפה ריק לו, באהבה הענקית הזאת שבתוכי.
אם רק הייתי יכול, הייתי ממיס לכבודך את האוורסט, כי ככה האהבה
הזאת עצורה.
ליד כל כוכב בשמיים, יש את דמותך שמחייכת אליי.
ובכל יום אני מתפלל, שהיום הוא היום.
ובכל יום אני מתפלל, שהיום אתה תבוא ותבקש אותי.
ובכל יום אני חושב, איזה קסום זה יהיה אם...

ואולי היום זה בעצם היום...
אתה יודע שהיום זה ערב יום האהבה? זה לא יום מיוחד כל-כך.
אבל נראה לי כל-כך קסום להתחיל הכול ביום הזה.
כל-כך בא לי לנסוע אליך עכשיו... ולתת לך את החיבוק הכי גדול
בעולם,
את הנשיקה הכי אוהבת בעולם.
וללכת... ולקוות שתבין... ותבוא אחריי.
ואז תבוא [מתוך הפחד], אני אסתובב בהקלה... עם חיוך ענקי.
ואדע שהיום עשיתי את שנועדתי לו...
היום נגעתי בקצה האושר שלנו ביחד, כי היום אני שלך.


ואם רק היה לי שביב האומץ הזה להטיח לך את כל זה בפרצוף, אני
משער שהיית נסוג ונלחץ.
לא היית מבין איך אני יכול לאהוב ככה, לאהוב עד מוות.
לא היית מבין איך אני יכול לאהוב אותך.
ולדעת שרק הפחד מפריד, לפי מה שאמרת כמובן.
לא היית מבין איך לא ראית עכשיו, שבכל פעם שאני לידך אני נמס.
לא היית מבין איך החיוכים והצחוק שלי הם מסיכה בעצם.
לא כולם, יש לי את האנשים, האורות שלי, שבאמת טוב לי אתם.
אבל הם לא ממלאים את מה שאתה תוכל.

אני משער שחלק מהפחד שעוצר אנשים מלאהוב אותי, הוא השם, התדמית
שיצאה לי.
אני משער שזהו חלק מהפחד שלך. אני מפחד לגלות.
כולם תמיד התפלאו: "איך מבן אדם כל-כך מלוכלך, יוצא דבר כזה
טהור"
תמיד אמרו לי שאני לא יודע מה זאת אהבה.
תמיד חשבו ש"השרמוטה" לא תצליח לאהוב.
זה לא ככה, באמת שלא, כל השטויות, כל הלכלוך.
מגע. קסם של שנייה. לוקח את הקסם מהדבר האמיתי.
זה לא אתה, זה אף פעם לא היה.
כל מה שהיה בשנה האחרונה היה כדי לא להרגיש בחסר.
כדי לא להרגיש אותך. שמלווה אותי כל יום.
בשנייה שאני קם בבוקר, ובשנייה שאני נרדם [אם המחשבות לא
מציקות].

אתה אף פעם לא באמת תבין איך בשנייה שראיתי אותך, כל העולם
עצר, לא היה אף אחד חוץ ממך שם.
על הגג הארור הזה.
אם לא הייתי בא, לא הייתי רואה אותך, או שמא זה היה עניין של
זמן...
כי אחרי הכול הייתי רואה אותך לבסוף.
כי אנחנו באותו מעגל, אותם חברים, אותם אנשים.
אתה אף פעם לא באמת תדע איך זה לאהוב אותך.
אתה לא תדע. כי אין לי את האומץ שתדע את כל זה.
זה משאיר אותי חשוף בפניך.
אני גם בטוח שאתה לא רוצה לדעת את כל זה.
אני בטוח שאתה מודע שיש עדיין משהו, אבל מפחד לדעת.
בעצם אני לא בטוח בכלום.

ותמיד קיים הספק...
אולי הוא באמת אוהב, אולי לא, אולי זה הקולות בראש.
אולי הוא כן רוצה, אבל כל כך מפחד.
אולי הוא לא רוצה, והפחד הוא תירוץ.
אולי הוא מנסה להתגבר על הפחד.
אולי הוא מנסה בכוח להרע לעצמו.
אולי הוא לא רוצה להתגבר על הפחד.

וכל מה שרציתי זה אותך מאושר.
וברור שאם אתה מאושר, אז גם אני מאושר.
אבל עוד יותר ברור לי... שאני רוצה להיות זה שיגרום לך את
האושר.
אני זה שרוצה להגיד לך "אני כל-כך אוהב אותך יפה שלי"
אני זה שכל-כך רוצה שתהיה היפה שלי.
אני זה שכל-כך אוהב אותך.
זה ששלך. מהרגע הראשון שראיתי אותך.
אני.