אהובי
היום חזרתי הביתה בתשע בערב. התקלחתי, התלבשתי בבגדים יותר
נוחים (אתה בטח יודע כמה לא נוח ללכת עם הג'ינסים הצמודים
האלה, שמרגישים שכל רגע הם הולכים להיקרע) ובאתי לחפש אותך,
אבל שוב, לא היית כאן.
לאן הלכת?
לא! אני לא רוצה לדעת! יותר מדי לילות שאלתי, יותר מדי לילות
שיקרת, יותר מדי לילות נתתי לך לברוח עם האשמה. אז עכשיו זה
הזמן שלי לומר שאלה החיים שלי, אני לא הולכת לחיות לנצח, ואני
גם לא רוצה לבכות לנצח.
אני שומעת את הדלת נפתחת, האם זה אתה? אני לא רוצה לדעת, אני
רוצה להישאר בבועה שלי, עם השירים שלי, והאהבות שלי, מקום שלך
כבר אין בו חלק. מישהו מסתובב למטה, זה לא אתה, אני יודעת.
אילו זה היה אתה היית הולך במהירות, מסתובב סביב עצמך ואז תופס
גיטרה ומחבר לי עוד שיר אהבה, לא מצליח לברוח עם האשמה. אבל
שקט כאן, אז זה לא אתה.
אולי זה שוב אחד החברים שלך, שבאים לומר שעבדת איתם עד מאוחר
והיו לך כמה סידורים לעשות ועוד שנייה תגיע הביתה. הנאום כל כך
מוכר, עד שאפילו החברים שלך כבר לא מצליחים לשכנע אותי, לא
משכנעים את עצמם. אני מקשיבה לצעדים ומזהה, זה בוודאי דייב,
אני הכי אוהבת כשהוא בא לספר לי, כי אז אנחנו יושבים שעות
וצוחקים, שותפים לאותו סוד נורא ואותה בגידה נוראה.
זה לא מכתב מאישה שבורת לב, לא תפילה אחרונה לפני שאני נפרדת
מהאמונה שלי בך, בשבילך, אהובי, אני לא הולכת להיות עוד פרצוף
בקהל הנשים הנבגדות. האם אעז לעזוב וללכת? קרוב לוודאי שלא,
אני אוהבת אותך יותר מדי, או אולי מרגישה נוח עם השגרה המבורכת
שנכנסנו אליה, אני מתעוררת בבוקר, נפרדת ממך כשאתה עדיין ישן,
הולכת לעבודה, חוזרת בערב, ואתה כבר לא כאן, לעיתים רחוקות
חוזר כשאני עדיין ערה. שיגרה מבורכת, ומקוללת. האם תשמע את
קולי אם אצעק עכשיו מתסכול? אתה לא, אבל דייב כן, הוא ירוץ
לכאן, מגלה את מקום המסתור הקטן שלי. הוא ייקח ממני את הדף,
יקרא אותו, ויתחיל לבכות. ואני, אני לא אבכה, לדייויד אולי יש
עוד כמה דמעות, אך שלי נגמרו ממזמן.
מחר יהיה יותר קשה, אין לי אשליות, אני חייבת למצוא את דרכי
בעולם. אני יודעת, אלה הם חיי, ואם לא עכשיו זה לעולם לא, הרי
אני לא הולכת לחיות לנצח. ואתה אהובי? האם אתה עומד לחיות
לנצח?
כל מה שרציתי היה בעל אוהב, כל מה שרציתי מחיי, וקיבלתי אותך.
בהתחלה זה היה מושלם. יותר ממושלם, זה לא יכול היה להיעשות
יותר טוב, ולכן, התחלנו ליפול בירידה תלולה. אתה לא חזרת הביתה
לארוחות הרומנטיות שהכנתי לך, ואני הפסקתי להקשיב לשירי אהבה
שלך. אתה הפסקת לגעת בי בצורה ספונטאנית, ואני הפסקתי לדבר.
ושנינו, שנינו הפסקנו לאהוב את עצמנו.
אני לא אחיה לנצח, ואני רוצה יותר ממה שאתה יכול לתת לי, יותר
ממה שאני יכולה לתת לך. הלב שלי היה כמו כביש ראשי בשבילך,
ודרסת אותי יותר מדי פעמים, פעם אחת יותר מדי.
דייב התחיל להיבהל, אני שומעת אותו מתחיל ללכת מהר יותר ויותר,
מחפש אותי, אולי מפחד שקרה לי משהו. כשהוא יקרא לי בשם, אני
אצא, אני לא אתכופף, לא אשבר, ולא אביט לאחור. אני פשוט
אעזוב.
ועכשיו, אהובי, אחרי שאני הולכת, אתה יכול לכתוב על זה שיר,
לנגן בגיטרות שלך בעוצמה שאיתי לא יכולת להגיע, ולהגיד לעצמך
שעשית כל מה שיכולת. אתה גם לא תחייה לנצח, ובסוף המעריצות שלך
יעזבו אותך. אהובי, מה יישאר לך מעצמך אז?