איפה אתה?
אני כותבת לך מהמקום הכי רחוק שאי פעם הייתי בו, או לפחות הכי
רחוק ממך.
מכתבים ישנים ואהבות ישנות לא קמים יותר לתחייה, לא בבוקר ולא
בערב, לא בלב שלי ולא בראש שלי, ואתה מת וחלק ממני מת אז
איתך.
ריח השיכחה שמסריח לא מרפה ממני, ומשהו בו נדבק ולא משתחרר, לא
כשקר, לא כשחם, אף פעם לא משתחרר.
היום אני בסדר ותמיד אני בסדר, נהנית מקסמם של הדברים הפשוטים,
לא הייתי קוראת לזה הנאה צרופה, לא הנאה מעומק אהבה, שום דבר
כבר לא כל כך עמוק בינתיים.
התבגרתי לא בלי ששמתי לב, כנראה התבגרתי בלי שאתה שמת לב,
והיום אני שונה. אין לי מילים כדי להסביר לך עד כמה השינוי הזה
אמיתי, ומה אם לא הדבר האחרון האמיתי שעשיתי או אעשה בימים
האלו.
אני חיה את החיים האמיתיים, אלו שכולם אומרים שמתחילים אחרי
הצבא, ואני נהנית לפעמים, ולפעמים אני לא נהנית, כמו שחיים,
וזה לא מפחיד אותי.
אני כותבת שוב אליך, כמה פעמים נשבעתי לעצמי שאני לא אוסיף
לכתוב. אבל בינתיים, אתה עדיין היחיד שמוציא ממני את הכנות
הזו, שאני חייבת לעצמי, כדי להבין מה איתי.
אתה בחו"ל, החברים שלך עוד טורחים לעדכן אותי מה איתך, שנסעת
עם אח שלך, ואז שימחה קטנה, שמצאת זמן לו ולך, שאתה עוד נהנה
עם המשפחה שלך. ואז כמה ימים, ואני מבחינה, אני מבינה, למה אני
פתאום מרגישה מוזרה, אתה לא בסביבה, הגוף שלי עדיין כואב כשאתה
מתרחק בצורה כזו, כשאתה כל כך רחוק, אני מרגישה יותר לבד,
מרגישה שאתה לא שומר עליי.
כמה זה מצחיק, כמה זה מופרך, אבל זו הייתה הרגשה פיסית ממש, אי
אפשר להתווכח עם הגוף שלנו כנראה- לפעמים הוא מגלה לנו את מה
שהלב או אפילו הראש לא רוצים או לא מסוגלים לתפוס ולהבין.
אז אתה עדיין בי, אולי אתה תמיד תהיה, ואין בי כוח או רצון
להקיא את זה מתוכי. אין עוד מאמצים לשכוח, אין עוד מאמצים
להמשיך הלאה.
כנראה שאני אוהבת את הכחול-אפור המלנכולי הזה, יש בו משהו
מידבק, ואני איתו נדבקת, אולי זה מתוך בחירה.
אני לא שונאת אותך יותר, אני לא אוהבת אותך יותר, הכי מדוייק
יהיה להגיד ששכחתי אותך. שכחתי את המגע שלך, את הטון המדוייק
של הלחישות שלך, את נשימתך הקלה על הצוואר שלי, את הלך הרוח,
את ההרגלים, שכחתי הכל אהוב ישן. לא מכים בי זיכרונות בשעת
לילה מאוחרת, לא מכה בי גם העצב שהיה נוהג. אתה פשוט לא חלק
ממני יותר, בשום מובן.