[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אני מיוחדת
/
היום האחרון באוושויץ

היום הייתה לי הרגשה משונה.
תחושה של סוף.
מן הרגשה קודרת ומעיקה.

בקרבי התחוללה סופה עצומה,
מן עצב רב,
שמעורב בקפידה עם שנאה,
פחד וחוסר ידיעה.
והתחושה הזו
היא שהדירה שינה מעיניי,
ולכן החלטתי ללא כל היסוס לצאת החוצה-
לצאת ולרוץ.

נסיון אחרון להמלט על נפשי,
ללא ידיעתי יקרב אותי יותר ויותר אל מותי.
כל ריצה עשוייה להתפרש כבריחה,
כל בריחה כמובן תצטייר כמרידה.

ולכן בניגוד למנהגי בכל יום,
יצאתי הבוקר להליכה מוקדמת ברחוב.
כל צעד מילא אותי בחיים,
ובכל פסיעה הרגשתי החמצה,
כי ידעתי שבכל רגע נתון
עלולים להיקטע לי לפתע החיים.

בשונה מכל יום, הפעם לא הציף אותי אושר עילאי,
פעם למראה החלבן היה אופי של שמחה כלשהי,
אך הפעם היה משהו מעט שונה.
הייתה בי הרגשה קצת אחרת.
על כל דבר הבטתי בשקיקה,
ומכל דבר לגמתי את המירב,
משתדל שלא להותיר אחריי שום פיסת מבט.

היום הרגשתי
כאילו תהיה זו היום הפעם האחרונה.
הפעם האחרונה שאביט, הפעם האחרונה שאגמע,
ולכן בדרכי שלי,
נפרדתי מכולם.
אפילו ממוכר הבייגלה החם,
למרות שלפעמים הוא היה מרגיז אותי נורא
כשהיה אומר שלא נשאר יותר,
ושאחזור הבייתה חזרה.

אני זוכר שהייתי מתהלך בתחושת אכזבה כבדה,
כאילו חרב עליי כל עולמי
כי היום לא אקבל פיסה מהבייגלה החם שלו,
שהיה אז בעמדת אידאל עבור כל אחד מאתנו.

והיום,
הכל התגמד עבורי ואיבד משמעות,
ואפילו מוכר הבייגלה שלנו,
שהיה נראה תמיד כאדם עמיד ומבוסס,
נראה היום בדיוק כמוני - עני חסר אונים ורש.

בגדיו המפוארים של פעם,
הוחלפו בבגדים בלויים,
ואת בגדו "מעטר" היום המגן דוד הצהוב.

כמו כן,
גם הבעת פניו השתנתה לחלוטין,
בעיניו שרר בעבר מן זיק, ניצוץ של תקווה,
ואילו היום, ניתן להבחין בקלות שהניצוץ כבה.

מבטו הפך חד יותר,
וחסר אונים.
כאילו מבלי להתכוון הוא מבקש רחמים.
גם הוא כמו כולנו הרגיש בתחושה משונה.
כאילו לא יודע מאיפה ומתי תשמע הירייה.

בלי לדבר,
ואפילו בלי לומר מילה,
הביט בי בעיניים דומעות
וביקש מחילה,
מחילה על אותם ימים שגרם לי לקנא בילדים אחרים,
על אותם ימים שיצר אצלי צער נורא עמוק בפנים.
על ימים שחזרתי הבייתה רעב,
על ימים של פעם שהרעב היה רק רעב מדומה.

מאז שהחלו ההגבלות עלינו,
אהבתי תמיד להביט במוכר הבייגלה,
כשהייתי רעב, הייתי משכנע את עצמי
שתחושת הרעב נובעת מכך שהתעכבתי עוד כמה דקות במיטה,
ולכן היום לא נותרה עבורי פיסת בייגלה חם,
הייתי משכנע את עצמי,
שבגלל העצלנות שלי היום לא אוכל.
ובכנות, ימים שלמים ששרדתי מגיעים רק לו.

והיום,
הוא זה שתולה בי מבטים,
הוא זה שללא מילים שולח לעברי אינספור תקוות.
מביט בי במבט של לוחם שעוד רגע יפול,
מבט שקט, אך טומן בחובו כל כך הרבה.

לפתע החל להשמע מן רעש מוזר,
לכן נאלצתי להפוך את הטיול ליותר קצר,
הבטתי בפעם האחרונה בכל האנשים,
אפילו בפנס הרחוב הבטתי,
זה שתמיד האיר גם בימים קשים.

הרעש הלך והתגבר,
נאלצתי לברוח למקום ההסתר.
אך הפעם נדמה שהדבר לא יעזור,
שמעתי מישהו רודף אחריי מאחור.
ספק אם הכל המוחי,
או שזו המציאות לצערי.

וזהו יומני היקר,
רק רציתי להשאיר חותם בעולם הזה.
רק רציתי לבקש שאם באמת זהו יומי האחרון,
אז רק שישאר תיעוד. איזשהו סימן, ולו הסתמי ביותר.

עדות לכך
שהיה כאן פעם ילד, שידע שהסוף קרב,
אבל לא היה בידו דבר לעשות,
כדי לשנות את פניי הדברים.

ילד שהבין בגילו הצעיר
את כוחה הרב של השנאה והאיבה,
ילד שאל מול עיניו הרכות
ראה כל כך הרבה מראות של זוועה.

ילד צעיר שבליבו נותרה רק שאלה אחת אחרונה,
למה אלוהים? למה שואה?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה המצב? הגעתם
לחדר שלי, אני
לא נמצא, אז
תשאירו הודעה


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/11/07 2:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אני מיוחדת

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה