פוקל סיגמנטל גלומרול סקלרוזיס המכונה גם באותיות לא מזיקות
לכאורה F-S-G-S. זה היה שמו של מלאך המוות שלי. לי! התלמיד
המצטיין בכיתת המשפטים, יקיר הבנות ואמותיהן. החתיך מהסיירת.
דווקא לי? הרופא ניסה לשמור על ארשת מקצועית, קורקטית. לגלות
מעט אמפתיה ואנושיות, אבל עדיין להסתיר את רגשותיו מאחורי מסכה
של מקצועיות. יחסי רופא-חולה ממש כמו בספרים. לא קיבלתי גרוש
מעבר לחוות הדעת המקצועית שלו, למרות ארבעת אלפי השקלים
ששילמתי מכיסי טבין ותקילין.
רצית רופא מומחה? רצית חוות דעת נוספת?! אז קיבלת! השאלה
הראשונה שצצה במוחי היתה - למה אני? למה זה מגיע לי?! מחלת
כליות, שלא רק שמדע הרפואה המהולל לא הצליח למצוא עדיין את
הגורמים להווצרותה, אלא שאין לו, למדע, גם שום מענה רפואי
הולם.
"אז מה אתה אומר לי למעשה?" שאלתי את הרופא, מנסה לסחוט עוד
קצת את התמורה לכספי. "אז זהו זה. זה הסוף, אה?"
הוא ניסה לרכך קצת את רוע הגזירה ולהסביר, שידוע שלמחלה זו שני
כיווני התפתחות. ישנם מקרים בהם היא מתפתחת לה לאיטה, לוקחת את
הזמן והחולה לא סובל כלל ואפילו נפטר "בנסיבות טבעיות". אבל
ישנם גם מקרים בהם ההדרדרות הינה מהירה ביותר.
"ומה אז?" המשכתי להקשות עליו, מנסה לעכל את אלמנט המוות
בסיפור.
"דיאליזה!" הוא אמר באופן חד-משמעי ופסקני. אף לא מילה אחת על
השתלות. האמת היא שאז זה נשמע לי לא נורא כל כך. כל מה שידעתי
על דיאליזה, מידע אישי כמובן, שזה מין תהליך כזה שבו מנקים לך
את הדם. אתה מתחבר למין מכונה כזאת, מכונת כביסה של דם, והדם
יוצא מהגוף שלך וחוזר נקי וריחני מחומרי הניקוי והמרכך. צריך
לעבור את התהליך אחת ל... וזהו, מתפקדים כרגיל. נפרדתי מהרופא
ומכספי לשלום ויצאתי ברגל קלה לחיים חדשים. האמת, ללא שום
דאגה.
זה לקח שבוע בדיוק מאז ביקורי אצל הרופא ועד שאושפזתי במצב קשה
ביותר בחדר המיון. הרופא התורן שמח להתלוצץ איתי בעודי מובהל
לדיאליזת חירום. לאחר שהתאוששתי קצת הבנתי שלושה דברים חשובים.
ראשית, המחלה הנחמדה שלי מעדיפה את רכבת האקספרס ולא שבילי
טיול נחמדים בכפר. שנית, דיאליזה זה לא בדיוק הכיף החפיף
שציפיתי לו, ואת השלישית הבנתי רק לאחר יומיים. רופא חדר המיון
התלוצץ איתי רק מכיוון שעל פי כל הפרמטרים כבר הייתי מת.
התחלתי לשלב את הסטאז' והלימודים לקראת בחינות הלשכה עם טיפולי
דיאליזה. האמת היא שבתקופה הזו הכל הלך די בסדר, יחסית. במשרד
גילו הבנה למצבי ואיפשרו לי קצת חופש פעולה. היו לי את
היתרונות של התלמיד הכי טוב במחזור ותעודת מסכן בגלל המחלה, כך
שלא רדו בי וטרטרו אותי כמו את שאר הסטאז'רים. השותף הבכיר לקח
אותי תחת חסותו, וממש נתן לי לקחת חלק פעיל בעבודה. הוא אמר לי
פעם שהוא בונה עליי שאני עוד אכניס הרבה כסף למשרד והוא גם
צדק. לקח לי בדיוק שלוש שנים מרגע שקיבלתי את הרישיון ועד
שהפכתי לשותף שווה זכויות. ההכנסה השנתית שלי עברה במעט את
המיליון דולר, כך שאפשר להגיד שדי הצלחתי. רק הסיפור הזה עם
הדיאליזה חירבן לי הכל.
הנעל השניה ירדה בדיוק כשהייתי באמצע תיק מאוד גדול, שעירב
קנוניה של גורמים פוליטיים ואזרחיים, משהו שכולכם בוודאי קראתם
עליו בעיתון. בדיוק בשיא הלחץ, כאשר המשטרה נושפת בעורפנו,
והלחצים מתגברים מכל עבר, הלכה גם הכליה השניה. זה כמו לנסוע
על מאה עשרים קמ"ש אחרי שכבר החלפת גלגל אחד לרזרבי, ולגלות
פתאום שיש לך עוד נקר, רק יותר גרוע. זה היה השלב בו התחלתי
לחשוב על השתלה. מכיוון שהצלחתי להסתדר לא רע, עם הסיפור הזה
של הדיאליזה, לא חשבתי בכלל על השתלות לפני כן. כעת הפכו חיי
לקשים מנשוא. בבירורים שערכנו, אני ומקורביי, גילינו שהסיפור
הזה של ההשתלות לא כל כך פשוט. למרות שעוד מתקופת האוניברסיטה
היה לי ביטוח שמכסה השתלות, הבעיה כלל לא היתה כסף. כמות
תרומות האיברים בארץ היא מהנמוכות בעולם. על מנת לקבל כליה
להשתלה אתה צריך להיות או ילד, או אישה צעירה, או חולה אנוש על
סף מוות. מצבי היה אכן גרוע אבל לא אנוש. חוץ מזה, לא נראה לי
שאני הולך לעשות עכשיו גם ניתוח לשינוי מין. כמעט החלטתי לרדת
מזה. השלמתי כבר עם הרעיון שאצטרך לוותר על עבודתי והופעותיי
בבית משפט, אבל אפשר לומר שכבר הייתי מסודר כלכלית ולכן זה לא
כל כך הטריד אותי. כל מה שהטריד אותי זה מה אני אעשה עם עצמי.
אז בא אליי אחד השותפים והציע לי לפנות למאכער.
"מאכער?!"
"כן, מאכער". בכל תחום שבו הביקוש עולה על ההיצע, תמצא שם כבר
איזה מאכער שמכיר את האח של הדוד של הגיס שיכול להשיג לך מה
שתרצה. במחיר המתאים כמובן. מכיוון שכסף אף פעם לא היווה בעיה,
הלכתי על זה. אירגנו לי מישהו שהיה מוכן, תמורת מאה חמישים אלף
דולר, לוותר על כליה אחת. מה יש? אחת לא מספיקה? תוך חודש טסתי
לטורקיה, כי בארץ ניתוחים דרך מאכערים הם יותר קשים לביצוע. לא
שזה בלתי-אפשרי בגלל משרד הבריאות או משהו כזה, פשוט בטורקיה,
עם טיסה, ועם שהיה במלון חמישה כוכבים ועם חדר פרטי ופינוקים,
יעלה רבע ממה שיעלה בארץ. זה כמו הבדיחה על הנשים ההגונות
בפריז. נו, אל תגידו שאתם לא מכירים. טוב, זה הולך בערך ככה:
תייר דתי אורתודוקסי נוסע בפעם הראשונה לטיול מאורגן לפריז (אל
תפסיקו אותי עכשיו כי אני לא אספר את זה עוד פעם). אז ביום
הראשון הם עושים סיור באוטובוס לכל האתרים המרכזיים בעיר
האורות. כשהם עוברים ליד כיכר פיגאל, אומר המדריך לקבוצה, ככה
בקריצה, שכאן אפשר למצוא את היצאניות הכי טובות בפריז. אחר כך
כשהם עוברים ליד יער בולון, אומר המדריך שכאן עובדות הזונות
הכי טובות של פריז. אחרי ביקור ברובע הלטיני מקנח המדריך שכאן
אפשר למצוא כמה פרוצות טובות. אז הבחור שלנו מתרגז על המדריך
ושואל אותו בכעס - מה זה צריך להיות כל השטויות האלה, מה, אין
בפריז נשים הגונות? בוודאי שיש, עונה המדריך, אבל הן נורא,
נורא יקרות. אני חושב שעד כאן הבנתם את העניין.
חזרתי לארץ אחרי שבועיים של כיף חיים ופינוקים עם כליה חדשה
מהניילונים. הסבירו לי שכליה מתורם חי גם מגדילה את הסיכויים
לקליטה שלה על ידי הגוף. מגדילה שמגדילה, הגוף שלי זה משהו
מיוחד, מין אריסטוקרט כזה. לא אוכל חלקי חילוף לא מקוריים.
כלומר, דחה את הכליה. שוב כל הסיפור, חדר מיון, דיאליזה.
בקיצור: החיים עדיין בזבל. חזרתי למאכער ונתתי לו על הראש. הוא
התנצל, אבל לא ממש. אמר שאין אחריות. מה הוא, חברת ביטוח?
המילים "החזר כספי" אפילו לא הוזכרו. הלך הכסף בדיוק כמו שהלכה
הכליה.
הבטיח שינסה לסדר אחת אחרת. אבל, הפעם זה היה הרבה יותר מסובך.
כי הייתי צריך תורם שאין לו נוגדנים בגוף. כליה שהגוף הסנוב
שלי יחשוב שהיא כליה אורגינל.
אחרי כמעט חצי שנה של סבל, טיפולים ואישפוזים, הוא הודיע לי
שהוא מצא עוד תורם.
"כמה?" היתה השאלה הראשונה שלי. בנקודה הזו הוא התחיל להתפתל.
אם ראיתם פעם נחש ארסי מתפתל אז זאת בדיוק התמונה.
"תראה, זה לא בדיוק כסף", הוא אמר.
"מה, בחינם?" שאלתי.
"מה פתאום בחינם? לי אין ילדים לגדל?". למי שלא הבין, הטפיל
החברתי רוצה את החלק שלו בכל מקרה.
"אז מה הסיפור?" שאלתי ברוגז. לא היה איכפת לי לשלם כמעט כל
מחיר. אבל שנאתי את המסחרה הזו בבריאות שלי. אני עוד יותר שונא
שמנסים לעבוד עליי.
"תראה", אמר בקול משדל ואז הבנתי שמנסים למכור כאן חתול בשק.
"זו בחורה צעירה ממשפחה מאוד ענייה."
"אז כמה הם רוצים על הכליה בתוספת מס מסכנות?" הייתי כל כך
שקוע בבריאות שלי ובחיים שלי שחיי אנשים אחרים ובריאותם היו
בסך הכל סחורה עוברת לסוחר. הרגשתי כמו בשוק. ישנם אנשים כאלה,
נקרא להם חקלאים, שמגדלים כליות. הכל בכדי שאנשים עשירים חסרי
עכבות כמוני יוכלו לקצור אותן במידת הצורך. על פי עולם המשפט
האכזרי, שבו גיבשתי את ערכיי העיקריים, הכל היה שפיט ועל כן
לכל דבר ניתן היה לתת ביטוי כספי בסופו של דבר. אם מישהו איבד
יד או רגל בתאונה היה לכך מחירון ידוע מראש. נוסחת מחיר שהיית
שם בתוכה את הערכים ומקבל מהצד השני של המשוואה, תוצאה. שקלים,
דולרים או רובלים, זה לא משנה, בסופו של יום - זה הכל כסף.
אותו כנ"ל אם מישהו מת. המצחיק הוא שאדם מת זול יותר לחברות
הביטוח מאדם נכה. בקיצור, לא משנה כרגע כל ההתעסקות הזאת
בנזיקין, מה שחשוב שתבינו הוא שבשבילי, אז, הכל תורגם לכסף.
אבל בדיוק בנקודה הזו חטפתי את הבומבה.
"הם לא רוצים כסף."
"מה זאת אומרת שהם לא רוצים כסף?" הייתי בשוק. לא הצלחתי להבין
עולם ערכים שאינו מבוסס על בצע כסף. איך אומר השיר, "Money
makes the world go round", מסתבר שלא תמיד.
"יש להם דרישות אחרות". דרישות אחרות?! חשבתי לעצמי, מצוין.
דרישות זו שפה שהבנתי. פלוני רוצה את א', אלמוני מוכן לתת את
ב'. לכל אחד מהם יש דרישות. קצת משא ומתן יצירתי ואפשר להגיע
לעמק השווה.
"אין בעיה, מה הדרישות שלהם?" עניתי לו בביטחון עצמי, בדיעבד,
מופרז למדי.
"הם רוצים שתתחתן איתה לפני הניתוח ובלי הסכם ממון". בשקט
שהשתרר לאחר הפצצה הוא מיהר להוסיף, שחס וחלילה אני לא אשכח,
בכל מקרה זה יעלה לך מאה אלף דולר דמי תיווך. עשיתי לך קצת
הנחה כי אתה לקוח ותיק". מאיפה הטיפוסים האלה לוקחים את החוצפה
לפלוט את השטויות האלה? בכל מקרה לא כל כך הקשבתי לו. לא הייתי
מוכן לתנאים האלה.
המחשבה הראשונה שהבליחה בראשי, היתה, הערכה כנה לפיקחות שעמדה
מאחורי ההצעה. למה להסתפק בכוס חלב כשאפשר לקבל את כל הפרה?
המשפחה בטח ידעה שרוב הכסף הולך לכיסו של המאכער. המוח המשפטי
המיומן שלי התחיל לשקול את שני הצדדים, לכאן ולכאן. כמובן
שיכולתי לפנות למאכער אחר, יש כעשרה-חמישה עשר כאלה בארץ,
שישמחו להלאים את כספי. אבל מצד שני גרגירי החול בשעון הבריאות
שלי הולכים ואוזלים. הרופאים ניבאו שבועיים עד חודש. אבל איזה
מין נישואין אלה הולכים להיות? האם אני הולך לשים ראש חולה
במיטה עוד יותר חולה? אני מסכן את שארית חיי בהרפתקה עם אישה
שאני לא יודע עליה כלום. מה יקרה אם היא תהפוך את חיי לגהנום?
אז מה יהיה הטעם לכל זה? אולי כדאי שאגמור עם הכל עכשיו
וגמרנו? מצד שני תמיד ישנה האפשרות שאנחנו דווקא נסתדר ונחיה
כזוג יונים. הסיכוי לכך היה קטן, ידעתי את זה. אני שונא
שמכריחים אותי. בסופו של דבר אני מתמרד. אבל שוב - אני מהמר
כאן על יתרת חיי כך או כך.
במשך מספר ימים התחבטתי בסוגיה לכאן ולכאן. מנסה לבחון אותה
ולנתח, לחפש פרצות. הרגשתי בדיוק כמו ההוא בבדיחה על הג'ק. אבל
ככל שחשבתי על כך יותר, הרגשתי שאני הולך על זה. למרות מוחי
המיומן בניתוח בעיות וסוגיות מסובכות היה זה דווקא הרגש
שהכריע. בעיקר מכיוון שלא בא לי להיפרד מהחיים בשלב כל כך
מוקדם. הייתי רק בן שלושים ושתיים. נכון שעד עכשיו דווקא טמנתי
את ידי עמוק בצלחת, אבל בכל זאת, תמיד דמיינתי לי בסוף בית,
משפחה, כלב, בקיצור - כל הטררם.
"אני יכול לפגוש אותה, אותם, את המשפחה, לפני שאני מחליט?"
"לא! הם התנו את זה במפורש."
"איך אני יכול להיות בטוח שלא מסדרים אותי כאן, כמו למשל לתת
לי כליה פגומה ואחרי שאני אמות היא תירש את כל רכושי?" בתור
עורך דין פלילי כל הזמן התרוצצו לי רעיונות נפשעים. אחד
הלקוחות שלי אמר לי פעם שפספסתי קריירה נפלאה בתור עבריין.
הייתי מרוויח אז הרבה יותר כסף. לא רציתי להגיד לו שאני מעדיף
לשדוד אותו ואת חבריו אבל במסגרת החוק. הגונב מגנב פטור, לא?
"הכל יהיה בפיקוח רפואי צמוד שלי. אתה יכול להביא גם את
המומחים שלך. זה בסדר מבחינתי". בטח שזה בסדר מבחינתו. הוא לא
מסכן את התחת שלו ואת המאה אלף הוא יקבל בכל מקרה. רק על מנת
להיות בטוח, כי אין דבר כזה מספיק בטוח, אמרתי לו.
"תקשיב לי עכשיו טוב טוב. אתה יודע מה היה המקצוע שלי?"
"אתה פליליסט, לא?"
"בדיוק. ותאמין לי, פגשתי כמה טיפוסים לא נחמדים בקריירה שלי.
עבריינים כבדים כאלה, שכמה שהם כבדים ולא נחמדים ככה הם חייבים
לי. אני אדבר עם כמה מהם". בשלב הזה הוא התחיל להחוויר. "אם
אני לא מסיים שנה בחיים אחרי ההשתלה, אז גם לך לא ישאר הרבה
זמן להנות מהכסף. האם אני מספיק ברור בשבילך?" ראיתי איך הפחד
מתחיל לרוץ לו במערכת. לרגע נראה היה שהוא יוותר על כל העניין.
הוא בטח אמר לעצמו - למה לקחת סיכון. מה יקרה אם הגוף שלי ידחה
את הכליה שוב. אבל טיפוסים כאלה יעשו הכל בשביל הכסף. אם זאת
היתה אמא שלו, הוא בעצמו היה מוציא לה את הכליה.
"ב-סד-ר." הוא אמר בהיסוס מה. "אבל עכשיו המחיר הוא מאה
וחמישים אלף דולר". הסכמתי מיד. תוספת המחיר רק תבטיח שיהיה לו
יותר מה להפסיד ולכן הוא גם יתאמץ יותר לדאוג לשלומי.
הטקס היה קצר. אין לי הרבה זכרונות ממנו. הפריע לי שזה טקס
אזרחי. תמיד חלמתי על חתונה גדולה ורבת מוזמנים. זה הצד
הרומנטי שבי שאף אחד לא מכיר. אבל ידעתי שגם טקס כזה תופס
מבחינה חוקית, ואני לא אוכל להתחמק מלסעוד ולפרנס את אישתי
הטרייה עד שהמוות יפריד בינינו. האמת היא שעד אחרי הניתוח לא
ראיתי בכלל כיצד היא נראית. בחופה היא היתה מכוסה כולה במין
הינומה ורודה ושכבות על שכבות של כל מיני אריגים צבעוניים
ורקומים. גם לא ידעתי מי מכל הנוכחים הם ממשפחתה. הרגשתי לא
טוב לכל אורך הטקס והודיתי בליבי למרדים שגאל אותי מיסוריי מיד
בסיומו.
הניתוח הוכתר כהצלחה מרובה. חזרתי מהר מאוד למשטר חיים נורמלי
לחלוטין. למעשה, אחרי כמה חודשים הרופאים אמרו לי שהכל מותר
לי. ספורט, אלכוהול, כל סוגי המאכלים, זיונים, מה שאני רוצה.
אבל חיי ההוללות היו מאחוריי. הייתי לגבר נשוי ולא עבר הרבה
זמן עד שהופיע בני הבכור ואחריו אחותו האמצעית ולבסוף אחותו
הקטנה. הפרס הגדול של החלטתי לא היו חיי שקיבלתי בחזרה. הפרס
הגדול היתה אישתי וילדיי המקסימים והמופלאים. הבנתי שעד אז לא
חייתי באמת. ואם הייתי נפטר בסופו של דבר מגורם זה או אחר, לא
היה נגרע מהעולם כלום.
איך אני אתאר לכם את אישתי? זה כל כך קשה. המילים קטנות
ומסכנות מדי מלנסות לתאר את כל מעלותיה. זה כמו לנסות לצייר
עמק הפורח בשלל פרחים לאור שקיעה מדהימה בחורף, כשלרשותך רק
בדל עיפרון פחם קטן. אז מה אני אגיד לכם, פשוט מלאך. אף פעם לא
חשבתי שאפשר לאהוב מישהו או מישהי בצורה כזו, או להיות נאהב על
ידי מישהו באופן כל כך לא אגואיסטי. עד אז חייתי בעולם של
לקחת. עולם של תן וקח, ורצוי רק תן ולך תזדיין. ופתאום...
איך אני אסביר לכם? כשחזרתי הביתה מהניתוח היא חיכתה לי. הדבר
הראשון ששמתי לב אליו היה יופיה. היא היתה אז עוד צעירה כבת
שבע עשרה ולפני שלוש לידות. כשנכנסתי הביתה האיר החיוך שלה את
כל הבית וגם כמה פינות אפלות בנשמתי. היא טיפלה בי במסירות
כזאת כאילו באמת הייתי בשר מבשרה. היא נתנה את כולה ללא שום
סייג וללא שום עכבות. היא לא חששה להיפגע או להרגיש מנוצלת.
כאילו כל קיומה עלי אדמות היה תלוי בכך שיהיה לי טוב. אני לא
יודע איך זה קרה, אבל היא שינתה אותי. היא נגעה בנפשי ושינתה
אותי.
כרגע, בכותבי את מילותיי אלה אני חייב רגע להפסיק, כי כל הגוף
שלי רועד מרוב אושר רק מהמחשבה על החיים המשותפים שהיו לנו
ביחד. ישנם צירופים, סיכום דברים, שיחד הם עולים על סך
המרכיבים שלהם. כמו מלפפון וגבינה לבנה למשל. כל אחד כשלעצמו
הוא די סתמי, אבל יחד הם יוצרים טעם חדש, משודרג והרבה יותר
טוב. דוגמא לא טובה, אני יודע, אבל אני לא מצליח למצוא משהו
אחר שידגים לכם נאמנה את מה שאני חושב או מרגיש. אמרתי לכם
שהמילים צרות מלהכיל? אמרתי!
היו לנו לא מעט שנים מאושרות ביחד ועל כך אני מודה לכל מי
שניתן להודות לו. אם ישנו בורא עולם, אז תודה ענקית על שהוא
איפשר לי לשהות במחיצה אחת עם אחת ממלאכיותיו. אבל כמו שכל פעם
הייתי חושב לעצמי, שכל כך טוב לא יכול להיות, זה יגמר רע בסוף.
ותמיד אחרי שהמחשבות האלה היו טורדות את מנוחתי ושלוותי הייתי
מגלה להפתעתי שלא רק שזה יכול להיות אלא שזה נהיה אפילו טוב
יותר. עד ש...
סיפרתי לכם בהתחלה שה-F-S-G-S זה מלאך המוות שלי. טוב, אז זה
לא כל כך מדויק. למלאך המוות שלי קוראים אדלט פוליציסטי קידני.
זאת כולרה אחרת בכליות. זאת מחלה שבה הכליה מתכסה בציסטות
המתמלאות בדם. כאשר הציסטה פוקעת, נוצרת צלקת, המורידה מיעילות
תפקוד הכליה. הרבה ציסטות, פחות תפקוד, עד שהיא לא מתפקדת כלל.
הסדק הראשון בעולמי המושלם היה כאשר אישתי קראה לי לראות משהו.
היא הובילה אותי לשירותים וראיתי מים ורודים. בדיקות הרופאים
סיפרו לנו את מה שאתם בטח כבר הספקתם להבין לבד. מה הסיכוי
ששניים מאותה המשפחה ילקו במחלת כליות אנושה ויזדקקו להשתלה?
כנראה בערך כמו הסיכוי שנישואי בליינד דייט יובילו לאושר צרוף
עלי אדמות. ברגע שהרופא לקח אותי לצד והסביר לי שהשתלה רגילה
לא תעזור כאן... אתם בוודאי זוכרים שלאישתי האהובה והיקרה יש
רק כליה אחת. הרופא אמר שרק השתלה מקרוב משפחה מאוד קרוב יכולה
לעזור במקרה הזה.
כשהוא אמר את זה חשך עליי עולמי. לא יכולתי להאמין שאושר שכזה
הוא כל כך שביר. שאלוהים לא חוסך שבטו ולא מרחם גם על מלאכיו
שלו. לא הצלחתי להחליט מה נורא יותר. עצם העובדה שקרן האור של
חיי, אישתי, הנפש התאומה שלי, נמצאת בסכנה או שאושר כה רב
יוכרע על ידי מחלה מחורבנת. שוב עלו בי לרגע תהיות פולניות על
למה זה מגיע לי, מה עשיתי רע, אבל כל השאלות נמחו ברגע שחשבתי
שוב על מלאך האושר של חיי.
מילים אחרונות. המרדים נכנס וזירז אותי. אז אם את קוראת את זה
עכשיו, תדעי לך שהכל בזכותך. את נגעת בי ושינית אותי. אני עושה
את זה בשמחה כי אני יודע שאני משאיר מאחוריי את הטוב ביותר
שבי. אני משאיר מלאך שרק יעשה הרבה יותר טוב בעולם. יצור שמימי
שיגע בנפשות כולם ויעצים אותם. ביכולתך להשרות טוב רב יותר
משאני הייתי מסוגל לעשות אי פעם. אני משאיר את ילדיי ומשפחתי
בידייך, כי אין לי ספק שזו הבחירה הנכונה. חייתי על זמן שאול.
חייתי על חלק מגופך, שהשאיר אותי בחיים די זמן בכדי להיות
מאושר יותר מאשר ניתן בכלל לדמיין. הגיע הזמן, אהובתי. תודה לך
על הכל.
בבקשה אל תהיי עצובה. אני רק מחזיר לך את מה ששאלתי ממך לפני
הרבה זמן. את החלק הכי טוב שבי. משהו שהוא שלך לתמיד. את נשמתי
האוהבת.
ואני?
אני הרי מראש נידונתי לכליה.
© כל הזכויות שמורות לרונן |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.