פעם היה לה איזה ידיד.
היה לה איזה ידיד, והיא בדיוק עברה איזה רגע של משבר, רגע של
שיברון קטן, והידיד הזה בדיוק התקשר, והיא בדיוק דיברה איתו.
והידיד הזה, שהיה קצת חכם לפעמים, הידיד הזה אמר לה - "תנסי
להיזכר, להיזכר ברגע שעיצב לך תחושה בחיים שלמים. איזה רגע
מהילדות, שהשפיע לך על החיים".
"איך אתה רוצה שאני אמצא רגע אחד קטן בכל הילדות הזו? זה בלתי
אפשרי!".
והוא אמר לה שזה אפשרי, ושזה יקרה, וברגע שתמצאי את הרגע הזה,
תמצאי תשובה לעוד הרבה דברים. ואז הוא סיפר לה על הרגע שלו.
על הרגע שלו שהיא לא בדיוק זוכרת, וגם הוא לא בדיוק זכר, אבל
כשהוא חיפש הוא שאל את אמא שלו, שהייתה שם בכל הילדות הארוכה
שלו, והיא מצאה לו את הרגע הזה בכל הילדות הזו שלו, כי אמהות
תמיד יודעות, והן גם תמיד צודקות. והוא סיפר לה את הרגע שלו,
והסביר לה מה עוד הוא הבין מהרגע הזה, מהרגע הזה ואילך. והיא
החליטה גם לחפש את הרגע שלה.
אז היא ממש ניסתה. אבל הזיכרונות שלה מהילדות מטושטשים.
תמיד היא אמרה שאין לה זיכרונות ילדות. יש לה פלאשבקים, וגם זה
כנראה מתמונות שהיא ראתה והחייתה בראש.
תמיד היא אמרה שיש לה זיכרונות מפגרים. היא זוכרת דברים קטנים
וחסרי משמעות. ממש חסרי משמעות. דוגמה?
כשהייתה קטנה קנו לה בית בובות, והייתה בו אמבטיה. והיא ואחיה
הגדול מילאו את האמבטיה במים, ומה שהיא זוכרת מכל הסיטואציה
הזו- זה את אחיה הולך לכיוון המקלחת והנעל שלו חרקה על הרצפה.
זה כל מה שהיא זוכרת, ותמיד אחר כך היא הייתה מתלהבת מהרעש
וניסתה להרטיב סוליות של נעליים כדי שהן יחרקו על הרצפה.
ויש לה עוד זיכרון קצת דבילי, שגם קשור במים. היא זוכרת את
אחותה הקטנה, כשהם נסעו כל המשפחה לבריכה עם המגלשות בבאר שבע,
כשהם היו אצל הדודים, ואחותה הייתה בבריכה של הקטנים, ובעצם גם
היא, והיא צללה מתחת למים ובדיוק ראתה את אחותה הקטנה, עם הבגד
ים הורוד והכחול שלה, מרקדת עם הטוסיק מתחת למים ושרה "קשה לי,
את רחוקה ממני, קשה לי והמיטה, כל כך קרה".
זה מה שהיא זוכרת, דברים קטנים וחסרי משמעות.
איך מהזיכרונות האלה היא אמורה למצוא את הרגע השפיע לה על חיים
שלמים? ואיך בכלל זיכרון כזה יכול לעזור?
ופתאום היא נזכרה. היא נזכרה פתאום כי בדיוק אמא שלה אמרה לה
שיש ברית השבוע, אשתו של הבנדוד הנשוי שלו ילדה, ויש ברית
וצריכים ללכת. אבל היא לא תוכל ללכת, כי היא בדיוק מתחילה
עבודה חדשה.
ופתאום היא נזכרה בעוד ברית שהיא לא יכלה ללכת אליה. ברית
שהייתה מזמן, ממש מזמן, והיא לא יכלה ללכת אליה כי היא הייתה
בבית ספר, וזה היה ביום שישי בצהריים והיא בחיים לא הייתה
מספיקה. אז אבא שלה אמר לה שהוא יבוא לקחת אותה כשיסתיימו
הלימודים. והיא חיכתה לו בשער של הבית ספר. וחיכתה וחיכתה. וכל
השאר כבר התפזרו, כי זה יום שישי, וצריך להגיע הביתה מוקדם.
והיא חיכתה וחיכתה ואבא שלה לא הגיע. והיא התקשרה הביתה ולא
ענו לה, ואבא שלה לא הגיע. אז היא נסעה הביתה, כי מה עוד היא
יכלה לעשות? והיא הרגישה נטושה. הא הרגישה כל כך נטושה, כי כל
המשפחה הלכה לברית והיא חיכתה והם לא באו לקחת אותה.
וכשהיא הגיעה הביתה אפילו לא היה לה מפתח לבית, אז היא נכנסה
לבית של סבתא, שתמיד היה פתוח ואף פעם לא נעול והיא לא ידעה אם
בכלל היה לדלת של סבתא מפתח, ונשכבה על המיטה בסלון, ובכתה. כי
שכחו אותה, וכולם הלכו. ואז בדיוק הדוד שלה ירד מלמעלה, הדוד
שלא ממש מדברים איתו, ואמר לה "אבא שלך התקשר, הוא התקשר ואמר
שהוא בא לקחת אותך, ואת לא היית שם, והוא בדרך לפה עכשיו".
והיא קמה וחיכתה והרגישה הקלה, כי לא לגמרי שכחו אותה, אבל
כשהם הגיעו לאולם כבר נגמרה הברית וכבר כולם הלכו ואפילו לאכול
היא לא הספיקה כי כבר נגמרו כל המנות וכל האורחים התפזרו, והיא
הייתה שם עם הבגדים של בית ספר כשכולם יפים ושמחים, ונעלבה,
נעלבה נורא שהשאירו אותה שם ושכחו לבוא לקחת אותה.
ואז היא נזכרה גם בעוד רגע. כשהיא הייתה קטנה, והם עוד גרו
למעלה, איפה שהדוד שלא ממש מדברים איתו גר עכשיו, וסבתא גרה
למטה. והיא ישנה בצהריים, היא נרדמה, וכשהיא התעוררה היה שקט
מוזר בבית. והיא נבהלה, היא נורא נורא נבהלה כי היא בסה"כ
הייתה עדיין ילדה קטנה, ומי זה משאיר ילדה קטנה כמוה לבד בבית
ואיפה כולם ולמה לא העירו אותה?
והיא קמה, כשהיא כולה סתורה משינה, והיא גם זוכרת מה היא לבשה,
כי היא זוכרת את הדברים הקטנים בלי המשמעות גם בתוך הזיכרון
הגדול עם המשמעות, והיא זכרה שהיא לבשה שמלה משובצת בכחול
ואדום, ריבועים גדולים כאלה שנכנסו אחד בתוך השני, עם צווארון
לבן, והיום השמלה שהיא זוכרת נראית לה נורא מכוערת, והיא ירדה
למטה עם השמלה המשובצת והמכוערת, כשהיא בוכה והיסטרית וחושבת
מי שכח אותי לבד בבית ולמה? והיא ירדה למטה ושמעה עוד מהמדרגות
את כולם יושבים וצוחקים, והבינה שלא שכחו אותה, הם לא שכחו
אותה הם רק ירדו למטה לשבת, אבל היא כבר הייתה בהיסטריה, והבכי
של ילדה קטנה ששכחו אותה באחה"צ חשוך לבד בבית למעלה המשיך
להציף אותה גם כשאמא חיבקה אותה וצחקה ואמרה שלא קרה כלום.
עכשיו כשהיא נזכרת, היא שואלת את עצמה, אז נזכרתי ועכשיו מה זה
אומר לי?
הוא אמר שאני אמצא את הרגע ואבין עוד הרבה דברים... ככה הוא
אמר. אז היא ישבה וחשבה מה היא מבינה מזה.
ואז היא הבינה. היא הבינה ממה היא מפחדת.
היא מפחדת מלהיות לבד.
כל פעם שהיא מרגישה שכולם מתרחקים ממנה, שהיא הולכת ומתבודדת,
גם אם זה בכוונה וגם אם לא, היא פשוט מפחדת להיות לבד.
וכשהיא שומעת על משהו שקרה, וכולם היו שם והיא לא, היא תמיד
מפחדת. שכולם ביחד והיא לבד. וגם כשהיא מוקפת בהמון המון
אנשים, היא עדיין מפחדת.
עכשיו היא מבינה. היא פשוט מפחדת.
פחד פשוט וטהור, ואמיתי.
מה שהכי מפחיד אותה, היא מילה קטנה ומאיימת.
לבד.
נכתב בהשראת הספר "אותה האהבה, כמעט" של מירי רוזובסקי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.