על הקיר היה תלוי פוסטר ענק שהיא הביאה מהמוזיאון לאמנות
מודרנית בניו יורק.
מתוארים בו 472 תצלומי פנים של אנשים שהתאבדו בארה"ב בשבוע
הראשון של חודש מאי.

"לורה פורד, 27, סאן אנטוניו, טקסס.
שומרת במתקן בטחוני.סיימה את חייה ע"י ירייה לראשה באקדח האישי
שלה. בבדיקה רפואית נקבע כי מדובר בהתאבדות".
השכנים שלה השמיעו מתחתיה מוסיקה מונוטונית לא מזוהה והיה לה
ברור שאין מה לעשות בקיבוץ סער חוץ מלהשתגע.
"הארי סוויד,16, סאותבנד ,אינדיאנה.
נושר התיכון ירה בעצמו באקדח שהיה שייך לאביו. הוא התאבד בסלון
בית הוריו. בפתק שהשאיר נכתב כי היה מאוכזב מחייו ומיחסיו עם
חברתו בת ה14."
"רונלד ברנס,49, מלרוז, מסטצ'וסטס.
לאחר שאשתו הלכה לישון בחדר השינה בקומה השנייה בביתם, הוא
נשאר בחדר המגורים וירה בעצמו ברובה."

יום שישי ,23:00, אנשים יוצאים. היא יושבת על הרצפה ליד המיטה
ונושכת את אצבעותיה. איך שהוא , עם ממוצע של 15 שעות שינה, היא
מעבירה את הסוף שבוע.

לפני 4 שנים היא הייתה בגרעין של הנח"ל. אחרי חודשיים בגרעין,
בזמן שביקרה בתל אביב, הזעיק אותה הגרעין חזרה לישיבה דחופה.
"החלטנו שאת לא  מתאימה. זה לא משהו אישי. הגרעין פשוט מרגיש
שאת לא מתאימה לו. קחי את הזמן בעזיבה. באמת, אין לחץ."
היא הלכה לישון עם מישהי שהתעקשה לנחם אותה, ובאמצע הלילה
הסתלקה בטרמפים לבית של אמא שלה. אמא שלה כבר ידעה לא לשאול
שאלות. היא אמרה לה שהיא יכולה לגור שם ,אבל היא צריכה לעבוד
ולשלם שכר דירה.
היא לא שמעה כלום מחברי הגרעין במשך חודש. כשחזרה הביתה יום
אחד חיכה לה ירון מתחת לבית.
"ירון, מה אתה עושה כאן?"
"אני חושב שאת יודעת".
"לא."
"למה עשית את זה?"
"מה?"
"את יודעת מה, ואל תשחקי איתנו משחקים. אני כל כך כועס שאני
יכול לפוצץ לך את הפרצוף."
"ואני יכולה לפוצץ לך את האגו. מה אתה רוצה?"
"הגרעין מאוד מאוכזב ממך חנה, והאמת שלא ידענו שאת בכלל מסוגלת
לעשות כזה דבר. יש לך חוצפה שזה לא להאמין. אני פשוט לא קולט
איך עשית לנו את זה."
"תשמע, ממש לא אכפת לי מזה שהגרעין מאוכזב ממני. אני כבר לא
חלק מזה, ותפסיק לדבר אלי ככה, ברבים, ובטון מתנשא, ובלי להגיד
לי על מה לעזאזל אתה מדבר, ועוד להגיד לי שאני  משחקת איתך
במשחקים."
"o.k. אני אגיד לך בדיוק על מה אני מדבר למרות שאני יודע שיש
לך מושג יפה מאוד. אתמול התקשר אדם מבוגר לנורית ואמר לה
שבגרעין " סופה" משתמשים בסמים."
"כן?"
"אנחנו יודעים שאת עומדת מאחורי זה".
"אמרת שבן אדם מבוגר התקשר."
"כאילו שיש לך בעיה למצוא מישהו שישחק אותה מבוגר בטלפון
ולהגיד לו להתקשר לרכזת של "השומר הצעיר" עם הבבל"ת המחורבן
הזה שלך, כדי שהיא תתחיל לחשוב ברצינות על האפשרות לפרק את
הגרעין שהעיף אותך!"
"אבל אתם באמת משתמשים בסמים."
"זה בכלל לא רלוונטי ואל תשני לי פה את הנושא! הגרעין החליט
שאת צריכה לתקן את זה ולא אכפת לנו מה תעשי. תגידי לבחור הזה
שמצאת שיתקשר שוב לנורית ושיגיד לה שהכל שטויות. לא אכפת לנו
מה תעשי, ממש לא אכפת לנו איך, אבל את תתקני את זה."
''צר לי לבשר לך את ירון, אבל אני לא עומדת מאחורי מי שהתקשר
לנורית שזו מי שהיא שלא ידעתי שאפילו קיימת. הבן אדם היחידי
שאני מכירה מהשומר הצעיר זה יונתן, המדריך גרעין לשעבר שלי,
ולא את מי שמעליו. ואין לי בכלל ידידים בנים, ובטח שלא כאלו
שיסכימו להתחזות לבן אדם זקן ולהגיד שיש סמים בגרעין שפעם
הייתי בו. אני לא יודעת מי עשה לכם את זה ואני מבקשת שלא תסחבו
אותי פנימה. עזבתי את הגרעין ואני רוצה לשכוח ממנו."
"מה זה הדיבורים הדיפלומטים המזדיינים האלה?! את תעשי מה
שהגרעין החליט ותפסיקי עם ההצגות שלך. את כבר לא בגרעין
יותר."
"נכון; אני כבר לא בגרעין יותר והוא לא יכול להגיד לי מה
לעשות. זאת הבעיה שלכם ולא שלי , ואל תהפכו אותה לשלי. מה קורה
לך בכלל? לשום דבר בסיפור שלך אין קשר אלי וזה צריך להיות ברור
לך. סליחה, לכם."
"וזה מה שיש לך להגיד?"
"כן, מה אני עוד יכולה להגיד? זאת האמת."
"לכי קיבינימט, זה עוד יחזור אליך, כלבה."
היא עלתה למעלה, רועדת לגמרי, לא מאמינה שהצליחה להתבטא
ברהיטות.
אחרי 10 ימים הגיע מכתב מהצבא. הגיוס שלה, שהיה צריך להיות
בעוד 40 יום, נדחה עד להודעה חדשה.
היא זומנה להתייצב בעוד חודש בלשכת הגיוס בתל השומר להערכה
מחודשת.
היא הגיעה לבסיס וניסתה לשמור על קור רוח בזמן שהסבירו לה קודם
כל מה זו הערכה מחודשת.
"הערכה מחודשת זה אומר שמרכיבים מחדש את כל הפרופיל הרפואי
והפסיכולוגי שהיה עליך עד עכשיו."
"למה עושים כזה דבר?"
"כי התקבל מידע חדש."
"מידע? מאיפה? הרי אני אמורה להתגייס בעוד שבוע יש לי פרופיל
97."
"אנו מנועים מלומר. וכמו שהסבירו לך במכתב שנשלח אליך הביתה,
כרגע אין לך שום פרופיל וצה"ל שוקל את הגיוס שלך מחדש."
"אבל אני אתגייס אחרי שתגמרו להעריך אותי מחדש? צה"ל יגייס
אותי, כן?"
"לא הייתי מציע לך להתעסק עם השאלה הזו בשלב הזה. עכשיו יש לי
כמה שאלות שאני רוצה לשאול אותך. את מנס ציונה, כן?"
"לא. אני מתל אביב".
"את עדיין מרטיבה במיטה?"
"אף פעם לא סבלתי מבעיות הרטבה."
"יש לך חברים או חברות בעלי נטיות הומוסקסואליות?"
"לא שידוע לי. איך זה קשור למשהו?"
"תעני רק על מה שנשאלת. הלאה, ספרי לי על  החברים שלך."
"מה לספר?"
"כמה חברים יש לך?"
"שתיים."
"איך קוראים להן?"
"דלית וענת."
"מה הן עושות?"
"הן בגרעין."
"את בקשר טוב איתן?"
"כן, בערך."
"כל כמה זמן את רואה אותן?"
"אנחנו מדברות בטלפון כל שבועיים."
"חבר?"
"חבר?"
"יש לך ?"
"לא."
"למה לא?"
"לא יודעת .לא חשבתי על זה."
את רוצה שיהיה לך חבר?"
"זה לא שאני רוצה שיהיה לי וזה לא שאני לא רוצה שיהיה לי. פשוט
אין לי."
"למה?"
"אני לא יודעת למה. אפשר להחליף נושא בבקשה?"
"אני אחליט על מה אנחנו נדבר פה. היית פעם מאושפזת?"
"מה?"
"היית פעם מאושפזת? אשפזו אותך פעם?"
"הוציאו לי את השקדים בכיתה ד' . אכלתי גלידה כל החורף. אני
חושבת שהייתי מאושפזת יומיים."
"היית מאושפזת בעוד מקומות?"
"לא חושבת."
"אני שואל אותך שוב, היית מאושפזת בהזדמנות אחרת?"
"לא".
"היית פעם בגהה?"
"איפה?"
"בגהה."
"כן."
"איפה?"
"בגהה .בקומת מרתף. במחלקה ו."
"למה?"
"ניסיתי להתאבד."
"למה עשית את זה?"
"כי היה לי טוב. מה זאת אומרת למה? כי רציתי למות. לא רציתי
להיות כאן יותר."
"מתי זה היה?"
"קצת לפני גיל 15."
"לפי הרישומים שלי את היית מאושפזת בגהה פעמיים."
"זה נכון."
"על מה היית מאושפזת בפעם השנייה?  או שהפעם בה ניסית להתאבד
הייתה הפעם השנייה?"
"אני לא רוצה לדבר על זה."
"אני מבקש שתאמרי לי למה היית בגהה פעמיים."
"למה מה זה חשוב עכשיו?"
"הכנות שלך תעזור לנו לגבש החלטה לגביך."
"תראה, זה סיפור ממש ישן, זה מיותר לדבר על זה."
"אני רוצה שתספרי לי. זה לא מיותר זה מאוד חשוב."
"מבחינתי זה לא חשוב, זה קבור."
"אני צריך לדעת למה. תראי, כמה שתשתפי פעולה יותר ככה צה"ל
ישקול בחיוב את הגיוס שלך. אם לא תשתפי פעולה אז חבל על הזמן
של שנינו."
"o.k. בסדר. התאשפזתי בפעם השנייה שנה אחרי האשפוז הראשון."
"למה?"
"אני כבר אומרת לך, חכה רגע!"
"o.k."
"עברתי לבי"ס חדש והגיע המועד של הטיול השנתי. הצטרפתי לקבוצה
של 5 בנות והיינו אמורות להיות יחד בחדר. בלילה לפני הטיול הן
הודיעו לי שזה לא מסתדר להן שנהיה יחד. לא ידעתי מה לעשות.
התקשרתי לחברה שלי , קרן , שלמדה בבי"ס אחר וקבענו שאני באה
אליה. יש איזה 20 דקות הליכה בין הבתים של שתינו אבל לקח לי
שעתיים להגיע אליה הביתה ובסוף גם לא עליתי אליה."
"מה קרה?"
"הרגשתי שנמאס לי לגמרי מהכל. שאני לא מוצאת טעם בשום דבר. לא
יכולתי להרגיש תשוקה ורצון לשום דבר באמת , ולא חשבתי שמי שהוא
או משהו חשוב לי, וההיפך, שאני חשובה למי שהוא."
"בסדר, אבל למה הגעת אליה אחרי שעתיים? קרה לך משהו בדרך? מי
שהוא עשה לך משהו?"
"אף אחד לא עשה לי כלום, אבל אחרי איזה 5 דקות של הליכה הרגשתי
שאני לא רוצה להגיע אליה בחיים. התחלתי בכוונה ללכת דרך רחובות
קטנים שלא הייתה בהם הרבה תאורה ולא היו בהם כמעט אנשים. בכל
פעם ששמעתי מכונית מגיעה מרחוק הסתתרתי בין המכוניות שחנו,
ואז, כשהיא התקרבה, קפצתי מולה וקיוויתי שהיא תדרוס אותי. ככה,
חשבתי, גם אמא שלי הייתה מקבלת פיצויים אם הייתי מתה, או בכלל
אם משהו היה קורה לי. אבל אני חושבת שפחדתי ונראה לי שתזמנתי
את הקפיצות שלי ככה שהמכוניות הצליחו לבלום בשנייה האחרונה.
כל הנהגים שזה קרה להם יצאו וצעקו עלי שאני משוגעת אבל לא היה
לי אכפת מכלום. האמת שאחד מהם דווקא לא צעק עלי. הוא יצא
מהאוטו ושאל עם אני בסדר ואז התחלתי לרוץ. רצתי לכוון הבית של
קרן, ואז, בפינת הרחוב שלה קלטתי שלא השלמתי את המשימה שלי.
קפצתי מול מכוניות ברחוב שלה בהיסטריה. בפעם הראשונה פספסו
אותי, אבל בפעם השנייה מכונית אחת כמעט ופגעה בי. היא בלמה כל
כך בפתאומיות עד ששתי המכוניות מאחוריה נתקעו אחת בשנייה, ואז
בה. גרמתי לתאונת שרשרת. רצתי לבית שלי מהר, נכנסתי למטבח
והתחלתי לבכות. אמא שלי שאלה אותי מה קרה. אמרתי לה שאני רוצה
להתאשפז שוב בגהה."
"ואז התאשפזת ב"גהה" בפעם השנייה?
"כן."
"כמה זמן היית מאושפזת?"
"שבוע."
"רק שבוע?"
"כן. בגלל שזה היה אשפוז עצמי , ולא אושפזתי בגלל יוזמה של
איזה פסיכיאטר, ככה יכולתי להשתחרר מתי שביקשתי, בהסכמה של
ההורים שלי. "גהה" ממילא לא מצאו סיבה להשאיר אותי שם. אני לא
משוגעת. מצד שני אף אחד שם לא משוגע."
"לקחת תרופות בזמן שהיית שם?"
"לא."
"וכמה זמן היית מאושפזת באשפוז הראשון?"
"כמעט חודשיים, אולי חודש וחצי."
"ואז לקחת תרופות?"
"גם לא."
"איך זה?"
"לא יודעת.לא נתנו לי . הייתי בסה"כ ילדה טובה."
"o.k.  תודה לך מיקי.את יכולה ללכת."
"לא קוראים לי מיקי, קוראים לי חנה."
"כן, חנה. שלום."

אחרי 57 ימים הגיע מכתב שמזמין אותה לוועדה רפואית מיוחדת.
היא התחילה להכין מסמכים שחשבה שיעזרו לה.
המחנך שלה בתיכון ,שהיה גם סגן אלוף במיל, כתב לה  מכתב המלצה
לצה"ל.
..."חנה רפפורט אמנם יכולה לעיתים להפגין מרדנות, אך היא בחורה
חריפה ומוכשרת ובטוחני כי תתרום רבות לצה"ל ולמדינת ישראל..."
היום זה נראה לה מגוחך לגמרי, אבל אז המכתב הזה היה בעיניה
גולת הכותרת של המסמכים שלה.
היא השיגה מכתב מרופאת המשפחה שלה שבו נאמר ש"ככל שידוע לה,
חנה רפפורט בריאה בגוף ובנפש".
עו"ד ,מכר רחוק של המשפחה, כתב מכתב תמציתי ובו נאמר כי "חנה
רפפורט היא בחורה מצוינת וצה"ל יתברך בה".  היו לה עוד כמה
מכתבים מהסוג הזה. היא כמובן צרפה לחבילת המסמכים שלה את
המסמכים שהנפיק לה צה"ל עצמו בהם צוין תאריך הגיוס המקורי שלה,
והעובדה כי נקבע לה פרופיל 97. היא רצתה לומר לוועדה כי היא
בדיוק אותו בן אדם  שהייתה לפני שצה"ל גילה כי הייתה מאושפזת
,ושזה משהו שהיה פעם. היא בסדר עכשיו והיא לא רוצה להתאבד
יותר. היא רוצה להתגייס.

בבוקר הדיון בעניינה היא התעוררה ב-4 וחצי. ב-5 כבר הייתה
מוכנה וניצבת בתחנת האוטובוס לתל השומר. ב-6 הגיעה ליעדה. ב7-
נפתחן השערים, וב-10 ארבעים וחמש נקראה לחדר בו ישבו 3 גברים
מאחורי שולחן ירוק של בי"ס.
"האם שמך המלא הוא חנה רפפורט, מספר ת.ז. 047390936?"
"כן."
"תחתמי כאן בבקשה."
"מה זה?"
"זה טופס שאומר שהוועדה מצאה אותך לא כשירה לשרות בצה"ל ונקבע
לך פרופיל 21."
"רגע, רק רגע, אני חשבתי שזו וועדה שדנה במקרה שלי ושתהיה לי
זכות לדבר פה."
"מה את רוצה להגיד?"
"אני הכנתי את כל המסמכים האלו, הנה תראו, וכתובים פה כל מיני
דברים עלי, על האופי שלי ועל המצב הרפואי שלי, שאני חושבת
שצריך לקחת בחשבון."
"אנחנו כבר הגענו להחלטה שלנו. אנחנו מחכים לחתימה שלך. יש עוד
אנשים שמחכים בחוץ."
"כן, אבל הייתי רוצה שתראו את המסמכים האלה. הנה יש פה גם
תעודות שלי מהתיכון, תראו איזה ציונים טובים יש לי. הנה, פה
הרופאה שלי כותבת לכם שאני בסדר..."
"את יכולה להשאיר לנו את המסמכים אם את רוצה, למרות שאין צורך
בכך.בכל אופן את נדרשת לחתום."
"תראו, אני הייתי רוצה לדבר. אני לא חושבת שזה בסדר שהזמינו
אותי לכאן רק כדי לחתום. באותה מידה יכולתם לשלוח לי את זה
בדואר. אני באמת התכוננתי למפגש עם הוועדה היום, וחשבתי שהיום
ניתנת לי הזדמנות להוכיח לכם שאני יכולה להתגייס לצה"ל ו..."
"אני חייב לקטוע אותך בנקודה הזו. אנחנו צריכים להמשיך.ושוב
אני מבקש ממך לחתום. את יכולה לקחת לך דקה לקרוא לפני שאת
חותמת, אבל גם אם לא תחתמי צה"ל מוצא אותך פטורה."

לא עזרה חצי שנה של ערעורים שהיא הגישה לצה"ל.
הקרב על צה"ל היה קרב אבוד.

היא ארזה 2 מזוודות ואמרה לאמא שלה שהיא נוסעת לחו"ל, למזרח.
היא נסעה לדרום העיר ושכרה חדרון בבית של אישה זקנה שדיברה רק
הונגרית ונתנה לה לגור שם כמעט בחינם תמורת ניקיון וסידורים
הקשורים לאחזקה השוטפת של הבית. כל 3 שבועות היא הרימה טלפון
לאמא שלה שהתפלאה כל פעם מחדש איך שומעים אותה כל כך טוב. פעם
אחת, כשהיא נסעה ל-"מטייל" כדי להוציא מהחוברות בהם רושמים
מטיילים את חוויותיהן, סיפורים כדי לספר לאמא שלה בטלפון, היא
ראתה את אמא שלה מרחוק בתוך ה"סנטר", יוצאת מחנות של מידות
גדולות. היא החליטה לא לחזור לשם יותר. השיחות שלה הביתה הלכו
והתמעטו, וכשדיברה עם אמה, בדרך כלל שתקה ממושכות כי פשוט לא
היה  לה מה להגיד.
חוץ מהליכה דו-שבועית לסופר הגדול היא כמעט ולא הוציאה את האף
מן הבית. אף אחד לא התקשר אף פעם, ורק פעם אחת, די בהתחלה, בא
הבן של הזקנה לבקר. הוא לא חזר יותר.
אחרי קצת יותר משנתיים בהן הייתה חנה גומרת את עבודות הבית
המוטלות עליה תוך מספר שעות,  ואז הייתה יושבת על מיטתה וגם לה
לא היה ברור בדיוק מה הייתה עושה או על מה הייתה חושבת, גילתה
חנה בוקר אחד כי הזקנה אינה מתעוררת משנתה.
היא המשיכה בעבודות הבית והתיישבה על מיטתה עד לערב.
בסביבות 7 היא הרימה טלפון למשטרה וניתקה מיד. היא חזרה למיטתה
ונרדמה כעבור מספר שעות. למחרת לא הרגישה טוב. היא הקיאה
ושלשלה כמה פעמים ונשארה כל היום במיטה.
ביום השלישי התלבשה ונסעה במונית לרחוב הירקון.
היא עברה בין כמה סוכנויות להשכרת רכב ושכרה אוטו בסוכנות
האחרונה בה ביקרה.
רשיון היה לה עוד מהתיכון אבל מאז שעברה את הטסט לא יצא לה
לנסוע במכונית פרטית.היא נסעה שעתיים ברחובות תל אביב, מתאמנת
בנהיגה, עד שהרגישה, שהיא מסוגלת להוציא לפועל את הנסיעה
הארוכה אותה היא מתכננת. היא חזרה לדירה והוציאה משקית של
"ורדינון" 10 מגבות גדולות שקנתה מוקדם יותר באותו יום. היא
הלכה למטבח וחזרה כשעל ידיה עטויות 2 כפפות צהובות מגומי.
היא התיישבה על המיטה של הזקנה והחלה לעטוף אותה במגבות.
כשסיימה, עברה למרפסת והביאה לחדר את כיסא הנדנדה הישן שניצב
שם.היא ניסתה להושיב את הגופה על הכיסא. בניסיון השני נשמטה
המגבת שעטפה את פניה של הזקנה וחנה נבהלה וצעקה. אחרי כמה דקות
היא כיסתה את הראש בחזרה והמשיכה. אחרי הניסיון החמישי הייתה
הזקנה שרויה במצב אלכסוני כשגופה נתמך בכיסא. חנה קשרה עם החוט
של הטלפון את איזור החזה שלה למשענת הכיסא, את האגן קשרה
לידיות הכיסא עם חוטי ריקמה שמצאה וחיברה יחד, הרגליים נקשרו
אחת לשנייה עם חוט חשמלי מאריך והיא לא חיברה אותן לשום חלק
בכיסא. על כל זה היא פרשה את הסדין הלבן שהזקנה הייתה נוהגת
לישון עליו.
היא רחצה פנים וידיים בכיור באמבטיה ושתתה כוס מי ברז. הציצה
בשעון. השעה הייתה רבע אחרי אחת בבוקר. יש לה זמן.
לא היה לה קשה להוריד את הכיסא קומה אחת במדרגות. היא עשתה קצת
רעש אבל אף אחד לא פתח את הדלת צעק "גוועלד" ועצר אותה. הטנדר
חנה ממש ממול לבית. היא פתחה את הדלתות האחוריות שלו ולא
הצליחה להעלות את הכיסא למעלה.
הזמן זז. 2 נערים עברו ברחוב הסתכלו עליה והמשיכו. היא פחדה.
במהירות פרמה את החוטים שקשרו את הזקנה לכיסא, תפסה ברגליים
שלה ומשכה אותה למעלה. אחרי זה השליכה את הכיסא לתוך הטנדר
ונסעה. היא הגיעה ליער בערך ב3 . היו לה פנס וחבית נפט שהיא
קנתה בתחנת דלק. היא גלגלה את הזקנה מחוץ לטנדר והציתה אותה
ביחד עם הכיסא. היא חזרה לאוטו ונסעה הביתה.
בצהרים היא התעוררה. היא לא חלמה את זה. היא לא ידעה מה לעשות
עם הדירה. חשבה שלא תוכל למכור או להשכיר אותה בלי מסמכים ,
ולא רצתה אפילו לנסות מחשש להסתבך. היא חשבה שהזקנה אולי
החביאה כסף מתחת לאחת הבלטות. היא פירקה את כל הבלטות. לא היה
שם כלום. אחרי שהפכה את כל המגרות מצאה שם 2 טבעות זהב. היא
נזכרה ששכחה להוריד את טבעת היהלום שהזקנה הייתה עונדת כל
הזמן. היא התחילה לקלל את עצמה ותהתה עם יהלום זה חומר שנשרף.
היא פתחה אנציקלופדיה ואחרי זה קיללה את עצמה שלא ידעה את
התשובה מראש.
היא חזרה לשבת על המיטה שלה. הספיק לה. היא לא הבינה את עצמה
כמו שתמיד היא לא הבינה את
עצמה, אבל היא הכל זאת המשיכה כמו שתמיד המשיכה.
שוב חבשה את כפפות הגומי הצהובות. רוקנה את כל חומרי הניקוי
שהיו בבית על הקירות, המדפים, הספרים, הטוסטר, הבלטות שנשארו,
הטלוויזיה, התמונות, השולחן בסלון, השולחן במטבח, ארגז הלחם,
המראה, השירותים, השטיחים, הנעליים, הספה, 3 הכיסאות והמיטות
של הזקנה ושלה. הכל קורצף כך שלא יישאר ממנה זכר.
היא ארזה מחדש את 2 המזוודות שהיא ארזה בפעם הראשונה משהו כמו
מיליון שנה לפני זה, ונסעה לבן- גוריון. היו לה שמונת אלפים
שקל. היא טסה לניו יורק. היא ביקרה ב-5 מוזיאונים ואכלה אוכל
מהיר מהר ברחוב. אחרי 3 ימים הבינה שהיא לבד.אחרי עוד 3 ימים
היא חזרה לארץ.

היא טלפנה לאמא שלה. ככה:
- לא אין לה חוויות חדשות לספר על המזרח, היא לא זוכרת שום דבר
מהמזרח. היא מתקשרת להודיע שהיא בארץ עכשיו.
- למה היא לא טלפנה כבר  חודשיים? כי היא נפלה בטראק והייתה
מאושפזת הרבה זמן. בגלל זה היא גם לא זוכרת כלום. הלך לה
הזיכרון.
- היא בסדר עכשיו? כן היא בסדר. היא תבוא עוד כמה ימים ברכבת
לבקר. היא מבטיחה.
- מאיפה היא לוקחת רכבת? מקיבוץ סער שנמצא ליד תחנת הרכבת של
נהריה. שם היא גרה עכשיו.
- למה שם? יש לה שם חבר. כן, היא יודעת שיופי. בכלל, גם במזרח
היו לה הרבה חברים. ככה סיפרו לה, אחרי שאיבדה את הזיכרון.