אני שוב מפחדת, שוב הפחד מצלצל בדלת, פורץ ונכנס אל נבכי נשמתי
וביתי שלי. "ולמה, ואיך?" שאלות אידיאליות לכל דבר בקיום הזה,
אולי לקיום הזה? ואלו השאלות שתמיד אשאל ולאף אחד מכם לא תהיה
תשובה לעולם.
נגיעה קטנה, כל חיים נרמסים, מתים, משתנים, מתהפכים על כנם,
כמו לא היו מעולם, כמו לא נראו לעולם.
כשהפחד מגיע, ליבי מתחיל לקפץ בחבל, וכמובן שר את שיר הקפיצה
בחבל, הוא מזרים רעידות לכל בשר ועור וממחיש את ריגוש זרימת
הדם בעורקים בתוך הגוף.
הוא נגע בי, אני בטוחה, אך לא השאיר סימן. וזה הרגע בו גופי
מתחיל להתעלות על עצמו, אני מרגישה את הנגיעות שלו כמו שלא
הרגשתי אתמול כשסימם אותי. הוא הסתובב שם וכאן ושם וחזר, הוא
לקח ירושה, גוף וחיים לא שלו, רק שלה ושלי.
כשאני מנסה לגעת, אני מרגישה את ידיו, כשאני מנסה לצרוח אני
מרגישה את שתיקתו, כשאני מנסה ללכת אני מרגישה את בואתו, את
פריצתו, את פרוצתי.
אף אחד לא יודע, אף אחד לא שומע, אני מסתירה את מפלי הדמעות
שזולגות וזולגות עד אין סוף. דבר לא נותן להן מנוח, הן מבקשות
לפרוץ בכל כוח, כמוהו.
ואני, האשב לנוח כמו באותם ימים? ואני, האדע לשמוע פסיעות
מנוכרים? ואני, האדע להבחין האם זה סביר? והם, הישובו לשוב
שוב?
אני לא אוהבת אנשים.
אני לא אוהבת את הלילה.
אני לא אוהבת את הבוקר.
אני לא אוהבת את המחשבות וההזיות שמגיעות ללא קשר
אני לא אוהבת להרגיש
אני לא אוהבת לדעת , לדמיין
שאתה, שגנבת חיים,
אתה, שמסתיר פנים,
אתה, שאת זהותך לא נכיר,
היית בתוכי.