איך זה קרה? תחושת הזמן נאבדה לי. מה השעה בכלל?! אני שוכבת על
המיטה. הראש מסתובב לי ולא מפסיק לרגע. כאילו שנמצאת על גלגל
ענק שמסרב לעצור. הוא מולי מחייך. מלטף קלות את בטני. אני
בוחנת אותו מקרוב. שערו השחור פרוע, הוא בשלב כזה בחיים. הכול
פרוע, הכול לא מסודר, רק השתחרר מצה"ל. העיניים שלו פקוחות
לרווחה, והוא ערני לגמרי. לא שתה טיפת אלכוהול ולא קירב סיגריה
בודדה לפיו.
הקולות של השאר נשמעים מהסלון. הם צועקים ומשתוללים. הגיטרה של
יואבי נשמעת והקולות של האחרים מלווים אותה.
אני מרגישה את בטני מתהפכת ותופסת את ידו. הוא מיד מבין, פותח
לי את הדלת ואני נגררת בפעם החמישית לשירותים. בדרך חזרה אני
נשבעת שזו הפעם האחרונה, ושנינו יודעים שאין אמת בשבועה זו.
אנחנו שוב ביחד שוכבים על המיטה. למה שתיתי עוד שתי כוסות?!
אני מקללת את עצמי ומתחילה לנתח מה רציתי היום לשכוח שגרם לי
לסיים בקבוק וחצי של יין בשעתיים? אני עוזבת את זה. שמעתי
מישהו לא מזמן אומר שקיום של קונפליקטים הוא בזמן אמת בלבד.
המחשבות, החרטות וההתלבטויות לאחר מכן הן שוליות. הבחירה כבר
נעשתה, כל השאר טחינת מים. אני כבר בחרתי כאשר מזגתי לעצמי עוד
כוס.
הוא ממשיך לבהות בי, רחמים או אהבה? יש לו כוח בעיניים, בכלל
יש לו משהו מיוחד בעיניים. כאילו תמימות, אבל עליי אי אפשר
לעבוד, הוא מאלה שחושבים שיודעים את הכול.
בחוץ הם נהיים שקטים, גם אנחנו. הוא מכבה את האור ואנחנו
נשארים בדממה. מאוד שונה מהפעם הראשונה שבה נפגשנו. לפני
יומיים בפאב הקטן דיברנו המון על נושאים לא מקובלים.
משהו מבפנים מתחיל לבעור, אני מרגישה את זה ואין לי שליטה. אני
לא רוצה להתאהב, לא שוב, עוד לא עכשיו, לא לפני שאדע את כל
הפרטים ובמיוחד לא לפני שיתאהבו בי.
הוא ממשיך לשתוק ואני רק רוצה שידבר וישכיח ממני את המחשבות
הללו ואת הרצון מבפנים לאהבה.
זה צורך קיומי, זה משהו הכרחי. אין אחד שיתווכח אתי.
הוא מחייך לפעמים ובמיוחד כשאני נשכבת וחוטפת מכה בראש שוב
בניסיון לתפוס את התנוחה הנוחה ביותר.
נדמה כאילו אנחנו לבד בדירה והצלחנו לשכוח מהחבר'ה בחוץ. הזמן
עובר ואנחנו עוד שותקים, אף אחד לא מגיע, אולי לא שמו לב
שנעלמנו?
השקט בינינו גורם לי לרצות אותו. אני רוצה להכיר אותו ולגלות
את כל סודותיו הנסתרים. אולי זה מוקדם מדי? אם אני בוחרת עכשיו
להתאהב, זה משנה הכול. אולי זה יפגע ואולי זה ישרוף אבל אולי
זה יהיה הדדי. אולי הוא האחד שייקח אותי מכאן או האחד שירמוס
את כבודי לעולם.
אני מסתכלת על אצבעותיו הארוכות והרזות, טבעות כסף מעטרות
אותן. אני בטוחה שהן נעימות. אני עוצמת עיניים ושומעת אותו
מנגן אתן על הגיטרה שיר מוכר שאני יודעת ששנינו מכירים, והוא
מקדיש אותו לי. עיניי נפקחות, אני מרימה את עצמי. הוא כבר פתח
את הדלת. פעם שישית.
היה משהו אז בפגישה הראשונה ששבה אותי והביא אותי למצב שבו אני
נמצאת. מילה אחת שפתחה את לבי האטום לאהבה. איך עשית לי את זה
כל כך מהר? אני בכלל לא מאמינה בתיאוריית אהבה במבט ראשון, אבל
מה אם באופן אישי הוכחתי אותה כרגע? איך אני ממשיכה מכאן הלאה?
אני מרגישה כנוהגת בכביש המהיר ומתלבטת על איזו דוושה ללחוץ.
האם להיות נועזת וללחוץ על הגז, לברר, לרמוז, לפלרטט? או אולי
להירגע, לשאוף אוויר ולהאט עם הבלם. לתת לו לבד לחוש מהאווירה
כמה שאנחנו יכולים להתאים. לתת לקסם הנשי שלי לפעול, שיחזר
אחריי הוא.
אולי אני בכלל לא מתאהבת? מה זאת אהבה? אולי סתם בדידות, געגוע
למגע, דמיון לאקס ישן.
אלוהים או כל כוח עליון ביקום, תשכיח לי את המחשבות הללו
בבקשה! הן לא רק שלי. הצד השני נראה מהורהר, רגוע שכזה, לא
מנחש את הסערה שבי. זה מה שמושך אותי עוד יותר אליו.
אני עוזבת. כשיגיע הרגע שבו ייפול דבר אני אדע.
אני מלטפת אותו קלות, מפה הצעד הבא שלו.