אני קצת כועסת על עצמי אבל הרבה עליך אני מרגישה שאני היחידה
שמתמודדת עם כל זה ולך לא אכפת ואותך זה לא מטריד.
אני מסתובבת עם בטן מלאה אוכלת את עצמי מבפנים מנסה לחשוב מה
עשיתי לא נכון ואיפה טעיתי מה יכולתי לעשות אחרת ולגרום לדברים
להשתנות אבל אתה בטח לא מוטרד מזה, אתה עסוק בעניינים שלך ולא
מעניין אותך חוץ מזה כלום!
וזה משגע אותי! מטריף אפילו שאתה שליו ורגוע ואני אכולת ספקות.
שאני יושבת ומחכה לשמוע ממך אחרי כל הזמן הזה שעבר ואחרי כל מה
שעשית לי אני עוד מחכה לראות אם אני אתן לך הזדמנות נוספת
במיוחד עכשיו אבל אני יודעת שאני משלה את עצמי שאני מחכה לשווא
ושלא יקרה כלום.
זה כל כך ברור לי שאני עוד אשב ואדמיין ואבכה ואכעס אבל זה לא
ישנה שום דבר זה לא יזיז שום דבר.
ואני עייפה כל כך עייפה לנסות ולהבין או לתרץ או למצוא הגיון
איפה שהוא בוודאי לא נמצא ולמה אני צריכה לעשות את כל העבודה?
למה שאני אשב ואתהה איפה אתה בכל הסיפור הזה? ולמה אני עכשיו
כותבת את כל זה כאילו זה משנה משהו והמציאות תתפס אחרת? הרי לא
יקרה!
אני מאוד כועסת על עצמי ועל אחת כמה וכמה עליך כי אתה חייב לי
אתה חייב לי כל כך הרבה ואתה יודע את זה, מתחבא מזה אבל מודע
לזה. ואני, מה אני אמורה לעשות עם זה איך אני אמורה להמשיך
ואיך  אני אמורה להשיב?
פעם זה היה לי כל כך פשוט, כל כך ידוע, מלא באהבה והבטחות,
פעם.
כבר לא.
אני כועסת עליך!