מחזיקה את עצמה, שלא תיפול עכשיו, לקראת הסוף
הליכה כושלת לסוף המסדרון...
מתישבת מאחורי דלת, מכווצת כולה, עוצמת את העיניים חזק חזק, לא
נותנת לשום דמעה לברוח.
שומעת רעש מאחוריה, "הוא הגיע לשם?" שואלת את עצמה ומעוותת את
פיה,
עוצרת את פיה מלפלוט צרחה,
שומרת על הראש ליד הברכיים,

יד אוחזת בשיער שלה, מושכת חזק, בלי לחשוב מה יקרה לה, היד
אוחזת ולא מפסיקה,
מתחילה לגרור אותה יותר ויותר חזק.

לא מצליחה להשאיר את הפה סגור, למנוע מהצרחה להגיע.
העיניים נפתחות, אבל לא בפחד.
בהחלטיות, היא תופסת את האמת, מנסה לראות מי גורר אותה,
אבל כל כך מותשת.
"חשבתי שזה הסוף..." ממלמלת לעצמה, "שזה נגמר."
אבל שום תגובה, לא התרגזות, לא חמלה.
זה אדם? יצור לא אנושי. יצור אחר. לא מרגיש כלום.
פתאום היא הגיעה להבנה הנוראית, תוך כדי ניעור ראש,
מנסה לשכוח את מה שהיא הבינה, אבל יודעת שאי אפשר.
"כמוני, ללא רגשות. מובל על ידי החלטה קודמת, עקשני, לא
מרוצה.
הוא למד ממני את זה, שהמלחמה היחידה נגדי, היא אני.
שאני האויב הנוראי ביותר שלי, חופרת לעצמי בור עמוק מדי."

מנסה לדבר, לבקש סליחה... אבל מתיאשת כי יודעת שזה לא מה
שיעזור.
מה הוא רוצה? אותה, את אהבתה? אולי נקמה? אולי לדבר? משהו שהיא
לא יכולה לתת.
משהו יותר מדי גדול. משהו אחר, אמת.
הוא רוצה לדעת מה קרה. למה שיקרתי, למה חשבתי שאני חכמה יותר,
למה סגרתי את עצמי בפניו ונתתי לו להיפתח.
למה שוב ושוב שמעתי את אותה המנגינה ושרתי אותה באוזניו,
כאילו שאני המצאתי אותה.
מרוע? סדיסטיות? לראות אותו סובל?

אבל אני יודעת שאת האמת אני לא יכולה להגיד,
לא כי אן לי מילים, אולי כי יש לי יותר מדי...
בגלל שאני מתביישת להגיד לו,
שאנשים נהנים להיות אהובים, להיות יותר
ולפעמיים נהנים לגרום סבל.
על הכל היא חושבת, על המילים, על התשובה, ושוכחת מהכאב שהיא
חווה.
מזה שממש גוררים אותה עכשיו.
מגיע לה, היא חושבת, ושוקעת בדמעות.