כן. אני יודעת שזה הולך להישמע נורא. אבל זאת האמת. האמת היא
בוטה. לא מסוגננת. אכזרית ומכוערת. אבל אם אמצא אותה. אם אתפוס
אותה בבהירות בלב ובשכל. אם אכתוב אותה. אז אולי מישהו אחד
לפחות יצליח לחיות חיים טובים יותר. אכזריים פחות. והרי לזה
כבר תהיה משמעות כלשהי שמקלה על הסבל. אמנם משמעות
אנטי-אסתטית, תלותית ואכזרית, אבל בכל זאת - משמעות. נכון, אני
לא רוצה ילדים. אני עוד חיה כי הירושה הגנטית שלי עוד לא
נכתבה. ואני לא אתחיל לכתוב אותה עד שאדע שהגיע הזמן. והוא
עדיין לא הגיע. אז אני מחכה. כי הזמן הוא יצור מוזר. לא חביב
להפליא. אבל אני יודעת שיש דרך להיפטר ממנו. ויום אחד כשאתפוס
אותה בבהירות - אגלה לכם. לכולכם. כי עוד לא פגשתי אחד מבני
המין שלכם שיכולתי לשנוא בלב שלם. תמיד הייתה בי גם אהבה. הרבה
אהבה. וגם דמעה שבכל רגע מוכנה לפרוץ ולא לחזור בה. לעולם.

ברגעים הקשים שלי אני אוהבת את כולם. יוד היה אומר שזו
האנטיתזה של השנאה העצמית החזקה שאני חווה באותם הרגעים. יוד
הוא דמות שאני מעסיקה בדמיוני. ומשלמת על זה. כמובן. מעסיקה על
מנת שתאמר לי ברגעים הקשים בדיוק את מה שהלב שלי כבר יודע אבל
לא מוכן לומר לעצמו. אני מאמינה ליוד יותר מאשר לעצמי. הוא
ההמצאה הטובה ביותר שהמצאתי. כצלמי כדמותי. הוא תמיד מציל אותי
ברגעים הקשים. וזה בגללו שנעשה לי נורא קשה להאמין באלוהים.
הוא מחליף כל כך טוב. כל כך אנושי. ואני כבר לא אוהבת את
אלוהים. וגם לא פוחדת ממנו. כן. יש משבר דתי עמוק ביחסים
בינינו. הוא שבר אותי בכל דרך אפשרית וברור לי שיום אחד
כשניפגש כל מה שיתחשק לי זה להכניס לו אגרוף הגון ישר באף על
כל מה שראיתי בעולם הזה. ואולי לא אפשרי להיפגש? טוב. אז גם
הדמיון יספק אותנו. וכמובן שאין לו אף. אז נצטרך לעשות את זה
בשפה שהוא יבין, האידיוט. וזה כמובן לא יהיה מספיק. רק "אגרוף
באף" בשפה כלשהי שהאידיוט יבין. אבל אלוהים הוא אלוהים. אולי
אידיוט אבל בריון לא קטן. בטח לא יהיה לי סיכוי מולו. אגרוף
אחד וזהו. בכל שפה שלא תהיה. וזה יהיה שווה את הסיכון. כן. שמי
שבאמת צריך לחטוף על כל הסבל בעולם הזה - שיחטוף! כי אם אין
צדק אלוהי אז גם מנה הגונה של צדק אנושי תספק אותנו. אגרוף
באף. מישהו צריך לעשות את העבודה המלוכלכת שהוא לא עושה.

ואני האמנתי באלוהים בכל ליבי. וגם אהבתי אותו. עד היום זה
משתלט עליי לפעמים. פחות ופחות כמובן. העיניים שבעו מראות.
שבעו סבל. פעם אחרי פעם. הלב נסדק. הסדק העמיק. עוד ועוד.
ולבסוף... הוא נשבר. הרבה אנשים חושבים שהלב שלהם נשבר אבל זה
לא נכון. הלב שלהם רק נסדק ובדרך כלל מחלים זמן קצר לאחר מכן.
הם הולכים לרופא. מקבלים תרופה. תופרים מהר. וחוזרים למעגל
ההיפנוטי הרגיל של חיי היומיום המשעממים שלהם. לא. דרוש סבל רב
בשביל לשבור לב. ודרוש לב רחב, אמיץ וטוב כדי שיוכל לעמוד בסבל
רב עד שהוא נשבר. לא כולם מגיעים לנקודת השבירה. הרוב מתעלפים
לפני כן. קצת דם והם מתעלפים. רק מעטים הולכים עד הסוף.
מאמינים ונשברים.

אז כשהלב נשבר כל מה שקיים הוא הפחד. חרדה נוראית. אין שום
מילה שתתפוס את התחושה הזו. את ההרגשה האיומה הזו. את האופן
שבו היא משתלטת על כל מחשבה. על כל תחושה אחרת. על כל רגש.
טוטאליות איומה. נאצית. ברגעים כאלו אין עתיד. העבר מאיים
לבלוע גם את ההווה וההווה כל כך בוגדני שהוא נותן את עצמו
למאכל. המוות מביט מכול עבר. ייאוש. חוסר אונים מוחלט. בין
רוחות המתים מסתובבות תחושות כמו אשמה, דיכאון וכעס. סובבות
סביב זיכרון המת וכורכות אותו בזיכרון של מת אחר. זיכרונות
המתים, הקשורים יחדיו בחבלי התחושות הקשות, הופכים לקירות
המערבולת האדירה שאני שוקעת בתוכה. עוד ועוד. עד לאין קץ. רגע
אחרי רגע. וכל רגע פוצע בבשרי. כל רגע הוא צלקת בלתי נשכחת.

ברגעי ההפוגה אני מדליקה סיגריה. האש עושה לי טוב. היא לא
הולכת לשום מקום. תמיד אפשר להדליק. לכבות כשלא צריך. זה חשוב.
כי אחרת היא תשרוף את הבית. את זה אני שוכחת לפעמים. אבל ברגעי
ההפוגה יש לי אש. ואז אני נזכרת שאני לא הולכת לשום מקום. שיש
סיפור שאני צריכה לספר לכם. לכולכם. כי אין אף אחד מבני מינכם
שלא יכולתי לאהוב. אז אם יש פתרון לכל המצב הקיומי הזה, שאני
עדיין לא יודעת, אז כשאני אדע אני אכתוב. אבל רק אם יש. ורק אם
הזמן יגיע. כי הזמן הוא יצור מוזר. לא חביב להפליא. ואולי רק
אחרי שמזדקנים מהר מדיי. אולי רק אז לומדים. לומדים להיות
בוגדניים לזמן. להחזיר לו כגמולו. לומר שלום. ולא להביט אחורה.
למהר לכאן. בדיוק לכאן. אבל עם הפנים קדימה. זה חשוב. רק לא
להסתובב. רק לא לקפוא לנוכח האימה. הכול. רק לא זה.