מערבולת של חרקי לילה, מערבולת צלילים ואורות, תחושות ורגשות.
אולי לוהט, אולי יורד גשם וקר. אני כאן ועכשיו, אני במצרים
העתיקה, בעוד 2500 שנה, לפני שנוצר כדור הארץ. על הירח, על
מאדים, בגלקסיה אחרת, שם, פה, לא כאן, ולא בשום מקום. התוים
מתערבלים, האורות מסתחררים, לב פועם, לב מחסיר פעימה, אצבעות
ידיים נמתחות, גב מתפתל, שפתיים נפשקות, איזו מן יצירת אמנות
היא זו, צבעים שניתחים על קן ציור, מבנים ארכיטקטוניים
משוכללים, מיומנים להפליא, הם חיים, הם חיים. מהם חיים לדעתכם?
מכאניקה של קוואנטים משוגעים - לא נראה לי. משהו נאנח, אולי זו
אני. מתוך ייאוש, מתוך הנאה. משהו בלתי מרוסן קורה, משהו משתלט
עליי, על כל כולי, אי אפשר לסרב, אי אפשר להילחם, למרוד. חזק
כמו עומק של אוקיינוס, עמוק כמו המרחק מכאן לכוכבים. זיעה
מטפטפת, ראיתי את האגל הזעיר בזוית העין, ועקבתי אחריו עד
שנעלם אל תוך החשיכה. חלק ממני נעלם לעולם, אבל בכור ההיתוך
הזה, נוצרים חיים. אני בת 22 בזה הרגע, עוד כמה יהיה עוד
לחיות. האם אהיה על האוורסט? האם אשחה עם לוויתנים? האם אתעלס
איתך? לחיים טובים ושלום, אמן, שלום וטוב, ורע ואור וחושך כולם
חיים להם בתוכי, קורנים ומשתקפים באינסוף מראות וצדדים. אלה הם
פניי ויש בהם פניך. שניים אנו, אבל אחד לעולם. זו איזו מן
מנטרה משוגעת, מנטרה שהיא חיים, שהיא אוויר לנשימה, שאין זולתה
מאומה וצל של אין. ציפורניי שקועות בתוך עור גבך, לאט ומהר,
ברוך ובכאב, באנחה ובצעקה. הרגליים נרדמות, הדם נעצר, השפתיים
מכחילות, הגוף נכמש, העור מצטמק, נאכל, הנשמה נותרת חסרת בית,
או שהיא לעולם חופשיה? פואטיקה סקסית, מזדעזעת מפורנוגרפיה של
גופות, של שלדים. הצורך להיות חי, הצורך להיות בר נשימה, חלק
מן האדמה, החלק הפראי, הברברי, הגס - אחד הוא. והצורך להיות
שם, למעלה, אולי בצורת מוות, אולי בצורת רוח, עדין ולאט, גבוה
ונשגב. החלק שנשמע, שמציית, שמוותר, שמסתגל, החלק החברותי,
הקבוצתי, העדרי. ויש חלק - של לבד, של עצמאות וליברליות, של
ייחודיות בלתי מתפשרת, של אינדבידואליות. החלק הארי והחלק
הזעום. החלק המפויח והחלק הצחור, החלק הנורא והחלק המדהים,
החלק מן הזכר והחלק מן הנקבה. בשלכת אחרת, זו שתבוא מחר או
בעוד שנה, אחרי שאחרון הפרחים היפים המפתים יבלו, אחרי שהפירות
ירקיבו והעלים יתייבשו, יהיה אחר שימשיך את הכתיבה המשוגעת
הזאת. שהיא תמימה, שהיא טהורה, שהיא חיה ובועטת, כואבת וגואלת.
דיאלוגים נצחיים בין נוירונים מטורפים, בין אנשים בני דורות
שונים, בני בלי גיל, בני בלי שם, קראו להם בכ"כ הרבה שמות, וזה
נושא את שמי. גם שעתו של נייר הכתיבה תגיע, וכי זהו אך חומר,
ואז ישאר זכר עמום, חור בריק, חור בחלל, של דבר מה שהיה,
ואיננו. כמה אינים כאלה יש באין הגדול, שהם עומדים על תלם עד
עצם היום הזה, עומדים ומתווספים, וממשיכים לעמוד שם, כי משהו
הרי חייב להיות קבוע, חייבת להיות נקודת אחיזה, יתד איפהשהו
שעליה נשענים הכל. שהרי לא הכל מרחף וערטילאי. לא הכל בגדר
מסתורין, לא הכל משוגע. או שכן. והכל בנשימה אחת נאמר, תכף
נאזלים הכוחות, תכף הכל יגווע ולא ישאר עוד, אני עייפה, אני
מותשת, תכף נרדמת. השמש תכף תזרח, ואתה תקום מעליי, ותלך
לעבודה.