חלק ראשון -
                                  אינטואיציה נשית

אין על אינטואיציה נשית. זה מתחיל עוד בגן הילדים כאשר אנו
נדרשות לבחור בין השמלה הירוקה לבין נעלי העקב הענקיות שבפינת
התלבושות. זה ממשיך לבית הספר, גיל ההתבגרות שבו אנו מבינות
שטעות אחת קטנה ובחירה שגויה ואווילית תשלח אותנו למיטה עם
טונות של ניירות טישיו וטלפון אלחוטי שאם נלחץ על כפתור
ה-redial, מן העבר השני תענה החברה הכי טובה עם הגשר על
השיניים, שבתוך תוכה תתפוצץ מאושר שהיא לא הנואשת והמדוכאת
היחידה ביקום. האינטואיציה הנשית נותנת אותותיה או לפחות מנסה
לתת גם בגילאי העשרים ומעלה. היא לא תמיד מצליחה, אבל כבודה
במקומה מונח...

אני לוחצת על כפתור במחשב. www.jdate.co.il, זו הכתובת
שהאינטואיציה הנשית הבלתי מעורערת שלי מובילה אותי אליה. 32
פניות מיום האתמול. איפה השדכנית המקורית, אני שואלת את עצמי.
ההיא מהסרטים או מהסיפורים של הדוסים שמביאה לך את המיוחל על
מגש ואת מציצה מהחדר בביישנות ותמימות נעורים ואומרת אם את
רוצה או לא. האינטרנט. השדכן של המאה ה-21. עם שדכן כזה... לא
פלא שאני כותבת את החוויות ההזויות שלי בשעת לילה מאוחרת או
בוקר מוקדמת.
כרטיסים כרטיסים ממוינים לפי נתונים אודות האדם שלפניי. אני לא
נכנסת לרבע מהפניות. מחוסר עניין וסבלנות ואם להיות כנה, לא
מאמינה שכרטיס מסוים עלול להביא לי את אהבת חיי או לפחות חוויה
משמעותית ללילות הקרים שמתקרבים כאשר אני מריחה את חגי ישראל
בפתח: בראש השנה החזאי מדווח שכדאי לקחת בגד עליון. בכיפור,
שרב. וסוכות... הלו... סוכות זה כבר גשם!!! ואין מי שיחבק אותי
מתחת לשמיכות עדיין.
ממשיכה לדפדף בין הכרטיסים. עוד ועוד פרצופים. עוד ועוד נתונים
יבשים ומשמימים. כמה הוא מרוויח איזה תואר ועד כמה אין הנחתום
מעיד על עיסתו. מה זה??? היד שלי לוחצת על המקש השמאלי בעכבר
ונפתחות לי ארבע תמונות של אדם. אחד מבין כל הפניות הללו,
המייגעות, המתישות, שאין לי כל חשק לשמוע את קולם או גרוע מכך,
לסחוב עצמי לאיזה דייט שהסיכויים שיוביל לאנשהו קלושים...
פתאום הפנים, החיוך הרוגע, השער, המילים שנכתבו. משהו בתוכי
פרפר ורצה. מאוד רצה.
"אהבתי את מה שרשמת ואת התמונות", רשמתי לו. "אשמח לשמוע שזה
הדדי 052828..."
חיכיתי יום ועוד אחד. תשובה לא הגיעה. שוב פתחתי את תיבת הדואר
ורשמתי: "היי לך, זו שוב אני מהאתר... אני אגיד לך משהו
בכנות... שלחתי לך את הנייד שלי ואתה היחיד שבא לי לדבר אתו
מכל הפניות והתמונות ובלבולי המוח באתר הזה... לכן רציתי לומר
לך שוב שאשמח אם נדבר ונראה אם יש עניין מעבר... מצרפת תמונות
שתתקשר... ביי, בינתיים." מה יש לי להפסיד. או שיחשוב שאני
נואשת או שיבין שיש כאן מישהי אסרטיבית. אישה של ממש שמאמינה
לאינטואיציה שלה. ושהוא ישתכנע.


                                        חלק שני -
                                         השיחה

"בילוי" בחנות לבגדי-ים יכול להוות נקודת משבר לרוב הנשים שאני
לפחות מכירה. ערימות של קולבים וגזרות. תאי מדידה עמומים.
פוסטרים של דוגמניות שגם אם תשימי עליהן שק יוטה יהיה ניתן
למסגר את התמונה שלהן בחדרים האינטימיים של בנק הזרע.
אני מודדת בגד ים אחד אחרי השני, זה נחמד יותר זה נחמד פחות.
שום סצנה מיוחדת. המוכרת בחנות עוזרת לי וכשאני מביטה בראי היא
אומרת לי "את מזכירה לי את הבת שלי. יש בך מין שלווה כזו... לא
יודעת איך להגדיר... שלמות וקבלה עצמית מיוחדת." גיחכתי ותהיתי
לעצמי עד כמה אני לא שלווה ועד כמה הסערות שמתחוללות בתוכי
גדולות. דילמות ושאלות. וכבר אוטוטו סוכות והגשם... זוכרים?
ומי צריך בגד ים בגשם. אני צריכה אותו...

אני מודדת עוד בגד ים. הטלפון הנייד מצלצל. מספר לא מוכר ואני
עונה. "שלום" קופצני הגיח מן העבר השני. "היי", עניתי. "מה
שלומך?" הוא שאל ולא היה לי מושג מי האיש. "הרוב טוב", השבתי."
ומה לא טוב?" הוא התעקש? "אני מודדת בגדי ים ולא יודעת במה
לבחור..." "רוצה שאבוא לעזור לך... אני בטוח שמה שאת לובשת
מדהים עלייך", ושנינו גיחכנו עד שעצרתי את השיחה הזורמת
והכיפית הזו ושאלתי לזהותו. "זה אני שאמרת שהאינטואיציה הנשית
שלך בטוחה לגביו..." תמונתו קפצה לי היישר לראש וחייכתי לעצמי
בראי. קניתי את בגד הים שהיה עליי באותן דקות קצרות של שיחה.
נקווה שגם האינטואיציה הגברית לא משקרת.

המשכנו את שיחתנו לאחר מכן אל תוך הלילה ובין המילים המתבדחות,
הרציניות והחושפות של שיחה ארוכה, הוא סיפר לי שבעוד פחות
משבוע הוא על המטוס להודו. רק לחודש ושבוע... זה הכול.
"אוקיי", עניתי בניסיון להסתיר את האכזבה בקולי. "תחזור מהודו
ונדבר." "אני חוזר ב-22 לחודש הבא." "יאללה ביי מותק." "ביי
חמודה". אם זו הייתה שיחה עם רוב האנשים העולים בדמיוני או
בדעתי הייתי מנתקת את שיחת הטלפון הזו ושוכחת מהכול. אלוהים
גדול מה יהיה בעוד חודש ושבוע. ויש הרבה דגים בים ועוד יותר
הרבה באינטרנט. לקחתי את מכשיר הפלאפון, דפדפתי באופציות.
עצרתי ב"תזכורות" - הוספת תזכורת ל-23 לחודש הבא. יום אחרי
החזרה, שלא אתקרצץ עליו מדי. "הוא חוזר מהודו", כתבתי, והלכתי
לישון. בבוקר חיכה לי מייל בנוסח המדויק הבא: "היה ממש כיף
לדבר... מקווה שניפגש, לא בטוח מתי זה יהיה, המשך ערב נעים.
אני."
"We will",  עניתי למייל בשוויון נפש וחזרתי לעיסוקיי. ידעתי
שניפגש. במוקדם או במאוחר...


                                    חלק שלישי

הטלפון השמיע את קולו שעה לפני חצות. "היי", אמרת לי. "מה
נשמע? מתכונן לטיסה?" עניתי והתפלאתי שהתקשרת. הרי יש עוד חודש
וחצי עד שתחזור... "מה את עושה?" שאל. "האמת שלא הרבה. אתה
בא?" אמרתי בלי לחשוב. "אני יוצא בעוד כמה דקות". "ביי".
הספונטניות של עצמי כבר אינה מפתיעה אותי. אבל התרשמתי מזו שלו
ברגעים אלו.
הרכב שלו מתקרב לעברי. הפנסים מורים על צמצום המרחב הווירטואלי
שבינינו. כעת הוא רואה אותי באלומת האור. פניו עודן תעלומה
עבורי. עוצר באמצע הכביש כמצהיר על חוסר סבלנותו להחנות את
הרכב בצד וכבר נורא רוצה לראות אותי, להרגיש את שפתיו על
לחיי... להריח את הבושם העדין שהתזתי על עצמי במיוחד בשבילו.
בלעתי את הרוק שהצטבר לי בחלל הפה וניסיתי להשוות לעצמי מראה
רגוע ובטוח. "היי", אמרנו בהדדיות וחייכנו אחד אל השנייה.
הייתי נבוכה. "יש כאן באזור מקום לשבת?" הוא שאל. "בוא ניסע."
"את צריכה להביא משהו?" "אם אתה משלם אז לא", זרקתי משפט מתחכם
שכל כך אופייני לי.
השמש החלה להפציע והשמיים החלו להתבהר. זה היה לילה ארוך
שהרגיש כה קצר. לילה אחד שטמן בחובו ים וקולות גלים מתנפצים,
חיוכים והגנבת מבטים, שני בקבוקי בירה שנלגמו באטיות המנסה
לעכב את הסוף, שמיכה אחת פרושה אשר התמלאה גרגרי חול בסופו, גם
רוח עדינה הלילה הזה הכיל. ואותנו.
המילים התגלגלו ועפו למקומות מוזרים. אתה להודו. אני כאן. מה
קורה? בתשע בבוקר נכנסתי לביתי. למיטתי. ולפני שנרדמתי ציירתי
דמותך ומעליה סימן שאלה.


                             חלק רביעי

אחרי שינה ארוכה יחסית בסיומה של הפגישה הממושכת ומעוררת
המחשבה בינינו התעוררתי ונזכרתי בך מיד. מחשבה נוספת חתכה את
קודמתה. "אוקיי... את יודעת מי הוא. הוא מי את. היה משהו נחמד.
בואי נחכה שיחזור ואם הזמן והדרכים יובילו את שנינו חזרה זו
לזה - מה טוב... אם לא אז לא."
כמה שעות לאחר המחשבה הזו ניצבתי בפתח דירתו החשוכה והנעימה.
מוזיקה. אלכוהול. שיחה זורמת. מילים שמרוב כנות נשמעות לא
אמיתיות ואפילו מפחידות. כבר שמעתי אותן. כבר כאבתי את הבקרים
שאחרי המילים היפות. פגעו בי מספיק. ואני לא רוצה עוד מזה.
משהו בי לוחש לי שאתן בך אמון. שאזרוק את עצמי למערבולת רגשית.
שאגיד את הכול ואחשוף את עצמי בפניך. אבל אתה נוסע... ממש בעוד
יומיים. המוח וההיגיון נלחמים בחיוך הענק שאתה מעלה בתוכי.
והחיוך מנצח. תמיד.
לילה נוסף ללא שינה ואני במכונית חזרה לביתי. סוחבת עליי את
ריח גופך ומילותיך מהדהדות בראשי. ראשי מסוחרר מהשפעת
האלכוהול, מריח גופך. ממילותיך. מהחיבור הגלוי הזה אשר מתרחש
בינינו. אני רוצה אותך. אני נוסעת ממך.

יום עוקב יום ושוב אני בזרועותיך. התוכנית הראשונית הייתה
שניפגש. אם וכאשר כשתחזור. בינתיים אנחנו זה עם זו. מסתחררים
ביחד. מנסים לבלום את הריצה ההדדית הזו אחד לעבר השנייה. בעוד
רגע ניפרד. ייערמו חוויות. תוכניות יירקמו.
כל אחד מאתנו לעצמו. אחר כך נראה...

יום הטיסה הגיע. מהר כמצופה. טלפון אחרון ממך. חצאי משפטים
"תעשה חיים" " תשמרי על עצמך" "היה לי כיף אתך יפיפייה" "תהנה
עם השוודיות" "נדבר...!!!"


                               חלק חמישי


הטכנולוגיה שקישרה בינינו לראשונה, האינטרנט, ממשיכה לתת בנו
את אותותיה ולקשר בין שנינו. עבר חודש מאז שנסעת. למעט שיחת
טלפון אחת שבה שמעתי את קולך, רק מילים וירטואליות מרצדות על
המסך ממחישות לי אותך. מביאות לחדרי את רוחות המרחבים הכל כך
מוכרות לי.
המסרים ענייניים. מדי פעם מהולים בציניות ובחצאי קריצות
שהספקנו לבנות לנו יחד בכמה הפגישות ההזויות שעברו עלינו. אני
מקשיבה לדיסק שנתת לי לפני הטיסה ומחכה שהמילים ישובו לרקום
עור וגידים ושיאמרו מפיך, ולהן יתלוו מבטים ומעשים. נגיעות
ונסיעות משותפות. כרגיל הדמיון עף לי קדימה ומבטיח לי המון
הפתעות אם אהיה ילדה טובה...

שנינו חיים את שגרת יומנו. אני את השגרה (שהיא לחלוטין אינה
רעה) ואתה חווה לראשונה, לדבריך, את החופש והאושר שטמון בו.
אתה עף גבוה. בעוד שבוע ייפגשו דרכינו בשנית.
הזמן והמרחק בינינו יתקצרו ונוכל לראות אם הקסם נשמר ואם נוכל
מכאן להמשיך.
רוצה לעוף אתך ביחד.
לשמיים.