ירדתי מהאוטובוס. השמש התחילה לשקוע במערב, יוצרת גוון סגול
בשמיים, צמרמורת עוברת בגופי. 35 יום לא הייתי בבית, כוסאומו
המניאקים. המדים עליי, יושבים כל כך טוב שאני לא מרגיש אותם
אפילו, אני מתקדם לכיוון הבית במהירות, ממולי אני רואה חיילת
עם הגב אליי, אני מניח שזאת דנה, גם הגובה, גם השיער וגם
הכומתה, אני ניגש אליה, היא המש"קית ת"ש הכי נשמה בעולם.
לא יוצא לנו לדבר הרבה על ת"ש אבל אני רואה איך היא דואגת
לאחרים, אני מוכן לעשות בשבילה הכל, היא פשוט בנאדם כזה, בנאדם
טוב, אחד כזה שכואב לך לראות אותו פגוע.
"היי, דנה, מה קורה?". היא מסתובבת אליי, העיניים שלה אדומות,
שני נהרות נשפכים מעיניה הכחולות, לחייה מאדימות מרגע לרגע,
היא מחבקת אותי, אבל לא כמו תמיד, אלא כמו מישהי שצריכה עזרה,
מישהי שכואב לה, מישהי שיודעת שיש לה על מי לסמוך בשעת צרה,
בשעה כזאתי.
היא מתחילה להסביר לי מה קרה. מרוב בכי חוץ מ"הלכתי הביתה",
"מאחור" ו"רצפה" לא הבנתי כלום, חיבקתי אותה, קצת יותר חזק
ממקודם. "דנה, תקשיבי, בואי אליי ונדבר שם". התחלתי למשוך אותה
קלות לכיוון הבית שלי, בדרך היא קצת נרגעה, לפחות לפי מה שאני
ראיתי, היא לא בכתה יותר אבל עדיין לא דיברה, גופה קרס פעמיים
בדרך אליי, למזלי הספקתי להרים אותה לפני שנפגעה מהמדרכה,
הרמתי אותה כמו ג'נטלמן. כשהגענו לבניין שלי היא התיישבה על
המדרגות והתחילה לבכות מחדש, ליטפתי את שערה הרך, "עוד שניה
אנחנו אצלי, מאמי, מאמץ אחרון, אל תדאגי, יהיה בסדר", שני
שכנים עברו לידנו, הסתכלו עליי במבט מוזר, אם הייתי מסתכל
לעברם אולי הייתי רואה את השאלה "מה עשית לה?" מרוחה על
פרצופם, אבל באותו זמן ממש ממש לא היה אכפת לי מכלום חוץ
מדנה.
הרמתי אותה ונכנסנו למעלית, היא עדיין בכתה, לא הצלחתי להרגיע
אותה, הרגשתי כעס גואה בתוכי כלפי עצמי, מה קרה לה? מי עשה לה
את זה? למה אני לא מצליח להרגיע אותה? אבל דנה לא אמרה כלום.
הכנסתי אותה הביתה ונעלתי את הדלת, לקחתי אותה למקלחת, שטפתי
לה את הפנים במים קרים והלכתי למטבח. נתתי לה זמן להירגע, אבל
משהו הציק לי, לא יכולתי להתאפק, שניה לפני שהחלטתי ללכת אליה
ראיתי את ראשה מבצבץ מעבר לפתח הדלת, היא כבר לא בכתה, לחייה
לא היו יותר אדומות מהרגיל, היא התחילה להראות שוב כמו דנה
שאני מכיר, מזגתי לה כוס מים קרים והושבתי אותה ליד השולחן,
היא קצת נרגעה, קצת נפתחה, "זה שימי, הוא, אני, הוא..." שוב
הדמעות זלגו על לחייה, היא הורידה את הראש, כאילו שהיא מתביישת
ממני, הורדתי את ראשי ישר אחריה והסתכלתי לה בעיניים. היא
התאמצה, ראיתי את זה בפנים שלה. "הוא אנס אותי".
"שימי גוריץ? את בטוחה?"
"לא, אני לא בטוחה, מה אתה חושב?" הטונים החלו לעלות מצידה.
"מצטער, פשוט הוא לא נראה מהאנשים שאונסים."
"אה כן, ואיך בדיוק נראים אנסים? כי אם אתה יודע אז בוא נחסוך
הרבה סבל להרבה בנות", היא הרימה עכשיו את הקול יותר ממקודם,
הרגשתי שהיא עומדת לקום, חיבקתי אותה. "את צודקת, אני מצטער.
את יכולה להישאר פה? אני צריך לעשות כמה טלפונים דחופים."
"כן."
הלכתי לכיוון החדר שלי, ברקע שמעתי מילה אחת יוצאת מהפה שלה,
מילה אחת שהצליחה להסתנן לתוך אוזני דרך כל ההגנות והעצבים
שהרמתי כרגע, אפילו לא אמרתי לה "אין בעד מה".

סגרתי את הדלת מאחוריי וחייגתי 3 בחיוג המקוצר.
תו תו תו, תו תו תו. "שיט", ניתקתי וחייגתי 2.
"מה קורה, אחי?"
"לא משהו," עוד לפני שהוא הספיק לשאול אותי מה קרה המשכתי:
"תקשיב, דנה אצלי עכשיו..."
"איזה דנה?"
"המש"קית ת"ש."
"אה, אוקיי. מה שלומה?"
"לא טוב, היא נא... נאנסה". ראיתי כמה קשה לי להגיד את זה
והבנתי כמה קשה היה לה.
"מההה? מי עשה את זה?"
"מישהו מהשכונה שלנו, אתה לא מכיר, הוא היה חבר שלי בחטיבה."
"עם דגש על היה, אחרי מה שאני הולך לעשות לו, רק תגיד לי איפה
הוא גר ואיך קוראים לו."
"אל תדאג, גם אני בראש שלך, אבל תחכה עם זה קצת, אני מתכנן
משהו."
"מה 'תחכה'? מה, אתה רציני? בוא נלך אליו עכשיו ונפוצץ אותו."
"אי-אפשר."
"למה לא?"
"אחד - כי אתה בצבא, ושתיים - כי הוא בצבא, ושלוש - כי צריך
משהו יותר רציני ממכות, אנחנו נטפל בזה בחמישי הקרוב."
"בסדר, מה עושים?"
"אני אחשוב על משהו, אתה תבדוק מי מהחבר'ה יוצא."
ניתקנו, אפילו בלי להגיד שלום.

יצאתי למטבח רק כדי לראות שהיא השאירה פתק במקום שישבה, "תודה
על הכל".
יומיים היא לא ענתה לטלפונים, היום השלישי היה חמישי, יום
הפעולה.
בשעה שמונה בערב כולם היו אצלי, לבשנו כולנו מעילים, כובעי צמר
על הראש, עכשיו חורף, אף אחד לא ישים לב.
יצאנו לכיוון תחנה מרכזית, מד"ס קטן של חצי קילומטר, הגענו רבע
שעה לפני האוטובוס שלו, הוא ירד ממנו ונכנס פנימה, נכנסנו גם
אנחנו, אני רצתי ונכנסתי מכניסה אחרת, כדי שלא יזהה אותי.
הוא יצא לכיוון הבית שלו בהליכה, "שיט".
"מה קרה?"
"אתם לא רואים את אחותו."
"תקשיב, גידי, נראה לי שאני מדבר בשם כולם כשאני אומר "על הזין
שלי" אחותו."
"חיים, נראה לי שעל הזין שלי גם, אבל אנחנו לא הולכים לעשות
כלום ליד אחותו."
"אל תדאג, אנחנו לא נעשה כלום לאחותו."
"אמרתי  ל י ד  אחותו."
"שמעתי אותך ואתה שמעת אותי."
"בסדר, אבל אני אדאג לאחותו."
משכנו את הכובעים למטה, הכובעים שהיו על ראשנו שימשו כמסכות
סקי.
רצנו אליו לאט, חיים משך אותו מהנשק לכיוון הרצפה, דביר ואסף
ישבו על ידיו ולא נתנו לא לקום, מיהרתי אל אחותו, תפסתי את
ראשה ולא נתתי לה לראות מה אנחנו עושים לו.
"תקשיבי לי טוב, עדיף לך ללכת הביתה ולא להוציא מילה, אח שלך
יחזור הביתה עוד שעתיים."
"מי אתם? מה אתם רוצים איתנו?"
"דניאל, שמעת מה אמרתי?"
המבט בפנים שלה השתנה, "איך אתה יודע איך קוראים לי?" טעות
ראשונה. "גידי, זה..."
"היי, ילדה, אני לא יודע מי את חושבת שאני אבל אמרתי לך פעם
אחת לעוף הביתה, ואני לא מתכוון לחזור על זה עוד פעם."
היא התחילה לרוץ, לא לכיוון הבית, אני לא יודע לאיפה אבל זה
בטוח לא היה לבית.
עד שהסתובבתי החבר'ה פיצצו אותו במקום, התחלתי לצעוק להם בשקט
"מפגרים, עזבו אותו", כשהגעתי אליהם ראיתי שהוא מעולף.
סחבנו אותו כמו חבר שהשתכר למקלט שלי, הושבנו אותו על כיסא
ושמנו לו מחסום לפה וכיסוי עיניים.
"דיברנו על זה שלא מרביצים לו בחוץ."
"נכון, ולא הרבצנו לו."
"אז איך זה שהוא מעולף עכשיו?"
"באמת חשבת שהוא לא יצעק כשהוא בהכרה? פשוט עזרנו לו קצת להיות
בשקט."
"לא משנה עכשיו, ממשיכים לפי התוכנית,  ב ל י   ח ר י ג ו ת
."
הוא ישב כעת מולי, ידיו קשורות מאחורי גבו, עיניו מכוסות בשלוש
חולצות שחורות, בפיו תחוב זוג גרביים.
הוא שמע את צעדיי כשנכנסתי, ראשו הופנה ישירות לעברי, זה היה
מוזר אבל איכשהו זה היה נראה כאילו הוא רואה אותי.
הלכתי לאורך הקיר ומבטו המשיך להתביית לכיווני, המשכתי לכיוון
הקיר שמאחוריו, הדלת בחדר נטרקה, כבר לא שמעתי את השטויות
שחברים שלי מדברים בחוץ, היתה דממה בחדר.
כעת היינו שלושה בחדר: אני, הוא וחיים. ניגשתי לאוזנו ולחשתי
לו "החדר הזה אטום לקול ככה שאין לך טעם לצעוק", הוא הניד את
ראשו ממני לעבר חיים, עוקב אחרי צעדינו בדממה של המקלט.
"עכשיו אני אוציא לך את הגרב מהפה ואתה תסביר לנו למה אתה חושב
שאתה חזק."
חיים ניגש אליו ואיגרף את ידיו, לפני שהספקתי להוציא מילה חיים
כבר רכן מעליו, משחרר אגרופים בקצב מסחרר. הדפתי אותו מעליו.
"מה לעזאזל אתה עושה?" - אם לא הגרב בפיו כבר היינו שומעים את
צעקותיו אבל ברגע שפציתי את פי הוא שתק, הוא ניסה להגיד משהו,
משהו ששנינו יודעים, הוא ניסה להגיד את שמי.
חיים דחף אותי בחזרה. "מה לעזאזל אני עושה?! מה לעזאזל אתה
עושה?"
תפסתי את חיים והוצאתי אותו מהחדר, הוא טרק את הדלת מאחוריו.
"תקשיב לי טוב, אנחנו נשמע מה שהוא אומר ואחרי זה נחליט."
"לא, תקשיב לי אתה, הוא הולך לשלם על מה שהוא עשה וזהו."
"אין לי בעיה עם זה, אבל אין שום סיכוי שאני מסכים לזה בלי
לשמוע אותו קודם."
"אתה יודע שאני אוהב אותך יותר מאת המשפחה שלי, אבל הוא עבר את
הגבול אז אני אגיד לך בצורה הכי יפה, אם אתה הולך לעשות בעיות
אז אנחנו לא צריכים אותך."
"אל תעשה את זה."
הוא אפילו לא הסתובב אליי, הוא פשוט נכנס פנימה ואיתו נכנס
משה. "משה, עצור, אתה מכיר אותי ויודע שאני צודק."
"גידי, מה אתה רוצה ממני? זאת התוכנית שלך", הוא הסתובב, לא
ראיתי את פניו, הוא נשאב ביחד עם חיים לאפלה של חיינו.
ידעתי מה הולך לקרות עכשיו, היתה סיבה שבחרנו את משה, משה יצא
מהארון בגיל 15 למרות שכל התיכון הציקו לו בגלל זה, אנחנו
קיבלנו אותו לא כאחד משלנו, פשוט אחד משלנו, רצינו להחזיר
לשימי באותה מטבע ומשה היה מוכן לעשות את זה בלי להתווכח, דנה
עזרה לו לפני שנה כשאמא שלו נפטרה ורצו להוציא אותו מהיחידה,
היא נלחמה כמו פנתרה כדי להשאיר אותו ביחידה ולבסוף היא
הצליחה.
את הצעקות של שימי לא שמעו, את הצעקות של שימי אפילו אנחנו לא
שמענו, רק חיים שיצא אחרי חמש דקות מההתחלה שמע אותן.

ביום ראשון, שלושה ימים לאחר מכן, מצאו את הגופה של שימי מוטלת
על רצפת הבית, דניאל לא הלשינה, היא רצה לבית של חברה שלה אבל
היא לא הצליחה להגיע וכשלה בדרך, היא התיישבה באמצע הדרך ובכתה
כל הערב, בשעה אחת עשרה וחצי היא הצליחה לקום וחזרה הביתה, שם
היא ראתה את אחיה כמו שהבטחנו, הם לא דיברו יותר בחיים.

שימי בקושי הצליח להגיע הביתה, חיים הפעם עבר את הגבול, הוא
פוצץ לו כליה במכות, כנראה בגלל זה שימי הקיא דם עד יומו
האחרון.

יום שלישי, יומיים לאחר ההתאבדות של שימי, דנה עדיין לא ענתה
לטלפונים, הפעם היתה לה סיבה ממש טובה. גופתה נתגלתה על ידי
זוג בחוף הים.

אני אף פעם לא הצלחתי להתגבר על מה שקרה. שבועיים לא דיברתי עם
אף אחד, לא האמנתי שאפשר להיות שלוש פגישות אצל קב"ן ולא לדבר
בכלל.
שבועיים לאחר מכן ניגשתי ל"חבר'ה" ופשוט דיברנו, המקרה לא עלה
יותר על שפתותינו, אבל כולנו ידענו שבחיים לא נשכח את מה
שקרה.

מה שלא ידעתי זה שביום שני, היום האחרון של הריתוק שלי, דנה
הלכה לבית של שימי, הם שכבו, דנה הגשימה חלום ושכבה עם בחיר
לבה, לצערה ולצערנו היא לא כבשה אותו. לאחר שהוא לא הסכים
להמשיך כזוג דנה איימה עליו, שהיא תספר לחברה שלו. כנראה שהוא
ידע מה הוא צריך לעשות והוא סיפר לה בעצמו. כנראה שעדיין היו
אנשים שהיו נאמנים לחברות שלהם, או שאולי לא.
דנה לא יכלה לסבול את ה"בושה" והחליטה לנקום.