יוסי כיבה את מצלמת האינטרנט. הכאב שחש היה כמעט בלתי נסבל,
מוחשי באופן שעלה על ציפיותיו. הוא שמט את ידיו מהשולחן, מותיר
אותן לצדי גופו, מתנדנדות ברפיון. "בוגדת, בוגדת... כלבה...",
מלמל בחוסר אונים. הוא נשען על השולחן והקים את עצמו מכיסאו.
המראות שראה על המסך, לא הותירו כל מקום לספק. הם חזרו שוב
ושוב, מתרוצצים בראשו, כמו פרומו לאופרת-סבון זולה. לחייו
להטו. הוא חש כיצד הכאב משתלט עליו, צורב במוחו מילה אחת
ויחידה, זונה... זונה.
"ריקי," מלמל לתוך האינטרקום, "ריקי!"
"כן, יוסי."
"ריקי, תה," אמר בקול ניחר.
"דקה," בקעה תשובתה של מזכירתו מקופסת הכרום.
הוא החל לנשום נשימות עמוקות, מנסה להשתלט על הסחרחורת
הפתאומית שתקפה אותו. אט-אט חש כיצד מחשבותיו מצטללות. הוא
ניגש אל החלון והוציא את ראשו הלוהט החוצה, שואף את אוויר
הבוקר הקריר.
כשנכנסה ריקי למשרדו, כבר היה רגוע יותר. הוא ישב בכיסאו מעלעל
בפיזור נפש בניירותיו.
"התה שלך, בוס."
יוסי הרים את ראשו. ריקי גהרה מעל השולחן, מניחה למחשוף הנדיב
של חולצתה להציג לראווה את עופרי הסיליקון שלה.
"תודה, ריקי," אמר יוסי, מבלי להבחין בשפע המורעף עליו. הוא
לפת את הספל בשתי ידיו ושב לבהות בניירותיו.
"זה הכל?" שאלה ריקי
"כן, תודה."
ריקי הסתובבה ופסעה לעבר הדלת, מיישרת את חצאיתה הקצרה ומבליטה
אגב כך, את ישבנה.
"אההם, אגב," אמר יוסי.
"כן?"
"הפרחים שהזמנתי, הגיעו?"
"הגיעו הרגע. שמתי אותם באגרטל, שלא יתייבשו. כדאי שתשאיר אותם
שם עד שתצא."
יוסי כחכח בגרונו "אהה, אין לי עוד צורך בהם."
"חשבתי שהם עבור אשתך," אמרה.
"לא, לא, הם בעצם בשבילך," אמר יוסי, טווה במיומנות את השקר
הקטן.
"בשבילי?"
"אוי, מותק, תודה," בחרה להגיב בקול מתחנחן "הם נהדרים." היא
פסעה לעברו בצעדים חתוליים קטנים ומתגרים, פותחת כפתור נוסף
בחולצתה.
"לא, אהה. זה בסדר, אין צורך, לא עכשיו. באמת, ריקי." אמר
יוסי, לא מתכוון לתת לתחושות הכאב והבגידה להתפוגג.
ריקי עצרה לרגע במבוכה "מיכל ביקשה שתיכנס אליה," אמרה בקול
שכל סימני החנחון והפיתוי נעלמו ממנו.
"מה עכשיו?" נאנח וקם מכיסאו, מעביר את ידו על שרידי שיערו
האפרפר.
"יש בעיות עם לקוח חדש. הוא מרגיש מרומה בעניין חוזה הבלעדיות,
בסעיפי ה..."
"טוב, טוב," קטע אותה יוסי. "היא ממילא לא תחסוך ממני את
הסיפור ואין לי מצב רוח לשמוע אותו פעמיים." הוא יישר את
עניבתו על חזהו והיטיב את חגורת מכנסיו, מנסה לדחוף לתוכה כמות
גדולה ככל האפשר מכרסו המשתפלת, ויצא.

המעלית טיפסה מעלה והוא ניצל את הזמן כדי לחזור לעצמו, מדחיק
את סערת הרגשות הבלתי שגרתיים שניעורו בו, מבטיח לעצמו שימשיך
לעסוק בכך בהמשך, וחוזר להיות יוסי סדן, סמנכ"ל קשרי הלקוחות
המופלא של החברה.
הוא נכנס ללשכתה הענקית של מיכל אברהמסון, יו"ר ומנכ"לית של
חברת 'יסודות הנדסה'.
"שלום פבלו," בירך את הלטיני המושלם שישב מאחורי שולחן הקבלה.
פבלו קם. "אדון יוסף," אמר תוך שהוא ניגש ומניח בעדינות יד
שחומה ומטופחת על כתפו של יוסי, מלווה אותו אל דלת משרדה של
המנכ"לית.
פבלו פתח עבורו את הדלת, מבלי לדפוק. "היכנס בבקשה, היא ממתינה
לך," אמר. הוא החזיק את הדלת, מניח ליוסי לעבור.
"גבירתי," אמר פבלו במבטא דרום אמריקאי מודגש, "מר יוסף נמצא
כאן"
"שייכנס," נשמע קול סדוק מעישון.
יוסי נכנס. מיכל ישבה מוסתרת על ידי מסך פלזמה ענק שמילא מחצית
משולחנה. הוא התיישב והמתין בסבלנות.
"נו, מה אתה אומר?"
"יותר טוב מהקודם," אמר יוסי בהערכה. "האמת, לא חשבתי שזה
אפשרי. מה הגובה שלו? מטר תשעים, תשעים וחמש, הכל שרירים. ומה
זה, הצבע הזה?"...
"אל תתחיל איתי," קטעה אותו מיכל בקוצר רוח. "לא פבלו. אני
מדברת על העירייה המחורבנת ההיא. נו, זמירות, זמרירים, זימים,
או מה שלא יהיה השם המתיפייף שלהם. יש להם "בעיה" עם החוזה
הארור ומועצת המנהלים לא מאשרת לי לשנות אותו. ריקי לא עדכנה
אותך?"
"רציתי לשמוע את זה ממך."
"בשביל מה? אני בטוחה שחתלתולת הסיליקון שלך יכולה לדקלם את
הסיפור מילה במילה, ואפילו בחיקוי מושלם של הקול שלי. טוב נו,
עזוב. אני צריכה שתמנע את פיצוץ החוזה הזה, אחרת ההנהלה תקבור
אותי ואותך."
"מה בדיוק הבעיה?" שאל יוסי, חש נינוח בתחומו המוכר. הוא בטח
ביכולותיו. בני האדם הם ככלל, יצורים פשוטים. צריך לדעת מה
מניע אותם, מה חשוב להם, ואז יש לך כפתור ללחוץ עליו.
"הם לא מוכנים לתת לנו בלעדיות בפיקוח על בניית האגף החדש. זה
פרוייקט של מיליונים, יוסי. אז תזיז את שתי קוביות השוקולד-לבן
שלך, ותטפל בהם!"
יוסי מישש את ישבנו המצומק והחליט שהדימוי קרוב מספיק למציאות,
כך שאין צורך להיעלב.
"טוב, בואי נשיג אותם," אמר.
"פבלו!" צווחה מיכל. "פבלו!!!" היא לא נהגה להשתמש באינטרקום.
"כן, גברתי," ענה פבלו באינטרקום.
"תשיג לי את העירייה ההיא, זמרירות!" רעמה מיכל
"נעים-זמירות, גבירתי, זו מועצה מקומית ולא עיריה," התנגן
המבטא הלטיני באינטרקום.
"תשיג אותם."
"מייד, גבירתי."
האינטרקום נדם.
"בינתיים תסתכל על זה," אמרה מיכל, והעבירה ליוסי קלסר דק. "
המכתב שלהם עם ההסתייגויות. תראה אם אתה מצליח לעלות על
משהו."
יוסי אסף אליו את הקלסר והעמיד פנים כמעלעל בדפים, מהרהר
בתחושות שפקדו אותו בתחילת היום. כשקנה את ערכת האבטחה, לא
האמין שהמצלמה הזולה עם התוכנה המטופשת שלה, תערער כך את חייו.
הוא טיפח את הזוגיות שלו עם טניה, דאג לכל מחסורה, לא שכח אף
יום הולדת. היא מצידה, הרעיפה עליו אהבה ושיבחה אותו על
ביצועיו במיטה. ביתם הבהיק מניקיון. תחזוקה מושלמת כמו
בפרסומות ההן, של 'החברה למכונות ידידותיות'.
הכל היה מושלם מדי. מושלם עד כדי כך שהוא חש צורך לקנות את
תוכנת ההדמייה ההיא. צורך לנפץ את ההרמוניה שהוא עצמו יצר.
"שמואל פריגן, "מזכיר המועצה המקומית נעים-זמירות, על הקו,
גבירתי." נעור האינטרקום לחיים, קוטע אותו משרעפיו.
מיכל הרימה את שפופרת הטלפון. "תודה, פבלו. שלום לך, אדון
פריגן." יוסי התפעל שוב מיכולתה של הבוסית שלו לשנות את קולה
מקול צרוד של נפקנית זקנה, מכורה לניקוטין, לקול מהוקצע ומלא
סמכות, של ד"ר מיכל א', מומחית להנדסה אזרחית.
"מה שלומך, אדוני... אהה, באמת?... טוב, העיקר הבריאות, כל
השאר זה שטויות, באמת." השתעלה - שתי קופסאות נובלס וחצי בקבוק
ג'י אנד בי ליום.
"כן, כן, אני שמחה שהעלית את העניין הזה. ברשותך, אני אעביר
אותך לסמנכ"ל שלי. הוא יוכל להבהיר את העניין הזה טוב ממני...
כן,תודה, להשתמע. בבקשה, קבל את מר יוסף סדן." זה היה קצה גבול
יכולתה של המכשפה הזקנה, והיא העבירה אליו את השפופרת בהקלה.
"שלום, אדון פריגן," אמר יוסי, קולו רוחץ בדבש. מיכל קמה
ממקומה והוא עבר לשבת בכיסא שלה, ממשיך בשיחה תוך שהוא גולש
בגוגל ומחפש מה יש למנוע החיפוש להציע, בעניין האדון פריגן
ועיירתו הנידחת.
"כן, כן, אדוני. ברור שאתם חייבים לשמור על גמישות מסוימת..."
המה יוסי לתוך השפופרת, תמיד תסכים עם הלקוח. הופ, הנה האיגוד
הישראלי לדגי נוי. מצוין. ידידנו היקר הוא חובב מושבע של דגי
נוי. מצויין, הכפתור המיוחל נמצא.
"כן, כן, בהחלט, אדוני. אתה צודק, בוא נחשוב על זה יום או
יומיים," אמר יוסי, מקשיב לברבורי ההסכמה שעלו מקצהו השני של
הקו.
"אגב, רציתי לעניין אותך ברעיון חדש," אמר יוסי "חשבתי על
תוספת נחמדה בכניסה למבנה. מה דעתך על אקווריום ענק בכניסה,
קיר שלם ממש... לא, לא, בלי תוספת תשלום..."
מיכל פערה את פיה. יוסי הזדרז לסמן לה בידו להיות בשקט.
"תראה, נכין דגם קטן שיוצב אצלך במשרד," לחץ יוסי על הכפתור
הדמיוני, "כדי שתוכל להחליט, ואז נראה איך מתקדמים... תחשוב על
העניין, נדבר מחר."
יוסי הניח את השפופרת. מיכל עמדה מולו פעורת פה "מה לעזאזל,
אתה חושב שאתה עושה?" צרחה.
יוסי, המורגל בהתפרצויותיה, סימן לה בנחת להירגע.
"תירגעי, זה בחיים לא יעבור. בסך הכל נתתי לו מתנה קטנה. לו
יהיה אקווריום מפואר במשרד, לנו תהיה בלעדיות, וכולם יהיו
מרוצים."
"אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה, אחרת זה ירד מהבונוס שלך.
מועצת המנהלים לא תאשר להוסיף שקל לפרוייקט."
"אל תדאגי, לחצתי על הכפתור הנכון. הוא כבר שכח מהפרוייקט, כל
מה שמעניין אותו עכשיו זה העצם שתליתי לו מול הפרצוף."
"אתה יכול מצדי, להציע לו את התחת המכוער שלך, ובלבד שהחוזה לא
יתפקשש."
"תסמכי עליי. תוך שבועיים נהיה חברים מצוינים, אני אפילו אצטרף
לאגודה הישראלית לדגי נוי ועד סוף השבוע אהיה מומחה
לאקווריומים."
מיכל הציתה סיגריה וינקה את העשן לריאותיה, תוך שהיא חושבת על
הרעיון החדש. הוא שוב עושה את זה, הבנזונה, הרהרה. ערימת השומן
המקריחה הזו - משתעשע בבני אדם ומעצב אותם כרצונו, מורח את
הפריגן הזה, כאילו היה רוטב פיצה דלוח. הדבר הרגיז אותה והיא
הופתעה מכך בכל פעם מחדש. הרי לשם כך בדיוק, נועד הסמנכ"ל
הארור שלה. אם כך, מדוע זה מרגיז אותה בכל פעם מחדש?
היא פלטה סילון עשן דק לחלל המשרד. "טוב, לך סיים את העניין
הזה ועדכן אותי."
"אין בעיה, בוס," ענה יוסי, ממשיך לבהות במסך המחשב.
"נדמה לי שקניתי לך מחשב לא מזמן," אמרה. "עם מסך," הוסיפה.
"אה..." ענה יוסי, מקיץ משרעפיו.
"אני אומרת שתעוף חזרה למשרד שלך, ותן לי להמשיך לעבוד!"

ריקי ישבה בשולחנה, מקלידה במרץ פרטי לקוח מכרטיס שהיה מונח על
השולחן. יוסי עמד מאחוריה ועיסה את כתפיה בפיזור נפש, מופתע
בכל פעם מחדש, מתחושת העור החמימה שהייתה לכתפי הסיליקון שלה.
לא היה בה דבר שרמז על כך שהיא רובוטית, פרט אולי, לעובדת
היותה מושלמת מדי, מעוצבת לפי סטריאוטיפ גברי נדוש.
"אני יוצא לשאר היום," אמר.
היא סובבה אליו את ראשה, עיני ה-קווארץ LCD שלה מחייכות
"להעביר לך שיחות לנייד?"
"לא. תרשמי את השיחות, אטפל בהן מחר."
הוא התכופף ונשק לשפתיה. היא פשקה את שפתיה מעט, בדיוק במידה
הדרושה, נעתרת לו בנשיקה תאוותנית. כך הוא אהב אותן וכך הגדיר
בכרטיס המאפיינים שלה, בדיוק כמו מיכל שאהבה אותם לטיניים,
גבוהים, בגוני חום בהיר שרק היא הצליחה להפיק.
"להתראות מחר," אמר יוסי, תוך שהוא מזדקף.
"להתראות," ענתה
משך כל הזמן הזה היא לא הפסיקה להקליד ולא הביטה בנייר שהיה
מונח על שולחנה אפילו פעם אחת...

יוסי נכנס ללובי המפואר של בניין מגוריו. השומר שעוצב הפעם כמו
השד מהמנורה של אלאדין, פתח עבורו את דלת המעלית. "אני חייב
לדבר עם ועד הבית, הם השתגעו לגמרי," הרהר תוך שהוא מביט
בחלחלה בשומר הססגוני.
טניה פתחה לו את הדלת לבושה בסינר בלבד, זה היה אותו סינר
שלבשה כשראה אותה בתוכנת המצלמה, הבחין. היא לבשה את אותו סינר
כשהתמזמזה עם השרברב. המראה העלה בו תחושה בלתי מוכרת של זעם
נורא ומבלי לחשוב הוא שלח אגרוף וריסק את לסתה.

הטכנאי עבד במיומנות. טניה שכבה על מיטת התחזוקה שלה. הטכנאי
פירק את הלסת המרוסקת והשליך אותה לפח. הוא קרע את העטיפה
הכסופה של הלסת החדשה והחל מחבר אליה את כבלי הפיקוד והתקשורת
שהשתלשלו בערבוביה מתחתית ראשה.
"אני ממש מצטער," מלמל יוסי. "אני באמת לא יודע מה קרה לי, זו
פעם ראשונה, אתה מבין..."
"אל תדאג," ענה הטכנאי. "זה שום דבר. תוך עשר דקות היא תהיה
כמו חדשה."
"אני מקווה שלא גרמתי נזק גדול מדי," אמר יוסי, טובע בתחושת
אשמה
"אה, זה שום דבר, אדוני. אין לך מושג איזה דברים רואים בעבודה
שלנו. זה באמת כלום."
הטכנאי החל מהדק את הלסת למקומה תוך שהוא שורק לעצמו שיר
מתכנית טלוויזיה.
"סליחה, שכחתי את עצמי. אתה רוצה לשתות משהו?" שאל יוסי.
"לא, תודה. זהו, סיימנו. תן לה עוד איזה חצי שעה טעינה ואז
תאתחל אותה."
"זה הכל? היא תהיה בסדר?"
"זה הכל, אדוני, החשבון יגיע אליך בדואר," אמר הטכנאי וטפח על
בטנה של טניה.
יוסי מיהר לשלוף שטר מכיסו. מבלי לבחון אותו, הניח אותו בידו
של הטכנאי תוך שהוא לוחץ אותה בחום. "תודה רבה," מלמל.
הטכנאי יצא ויוסי התיישב על הרצפה והחל לבכות.

"בחיי שאני לא מבינה את הטרנד החדש הזה אצלכם," אמרה מיכל לאחר
ששמעה את הסיפור מיוסי שישב מולה.
"היית חייב לחוש כאב, מה? החיים המושלמים שלך, עם כל הרובוטיות
החתיכות שמקיפות אותך, התחילו לשגע אותך, הא?! עד כדי כך שקנית
תוכנה מפגרת שתיצור עבורך אשליה של בגידה. היית חייב לראות את
טניה שלך מתמזמזת עם איזה שרברב? לפחות היית בוחר בתסריט מקורי
יותר ולא בקלישאה הראשונה בתפריט," המשיכה באכזריות.
"את כנראה צודקת," אמר יוסי בקול סדוק. "הכל כל כך נפלא עם
הרובוטיות האלה, רובוטית אישה, רובוטית מאהבת, כולן מקיפות
אותי, מטפלות בי, מאכילות אותי, נוהגות עבורי.
את העבודה אני עושה בלי מאמץ ומקבל בונוסים מטורפים. הייתי
חייב הפוגה מכל זה. כנראה שבאמת התחלתי להשתגע..." נאנח.
מיכל שאפה מהסיגריה שלה. "יש לנו מספיק צרות, גם בלי ההדמיות
האלה. אנחנו חולים, יש לנו ילדים מתבגרים, מסים ועוד אינספור
בעיות קטנות שהיינו מוותרים עליהן בשמחה."
היא כיבתה את הסיגריה שלה במאפרה.
"אצלך יקירי, זה רק עניין של כוונון מחודש בהגדרות ומאפיינים."
היא נטלה כבל בעל קצה שטוח שהיה מחובר למחשב שלה, ונעצה אותו
בנקודה נעלמת בגבו.