המאוורר העיר אותה באותו הלילה, היה קר מדי והיא היתה חייבת
לצאת מהמיטה כדי לסגור אותו, דבר שהכריח אותה להיות ערה קצת
בחושך עם המחשבות על הכל, עם המחשבות על לבד.
היא עצמה עיניים בחוזקה ודמיינה סיפורים על פיות וקוסמים,
סיפורים בהם היא הגיבורה, בהם יש לה משמעות.
היא הייתה עייפה אבל לא יכלה להירדם, נזכרת ביום שעבר, בכאבים
ובזכרונות שתמיד עלו על פני השטח, היא לא אהבה את חייה, הם לא
זרמו לפי רצונה, תמיד היו קשיים.
היא אהבה להגדיר את עצמה כל הזמן בהמון הגדרות שונות, רק כדי
לתת סדר בחיים, אולי לשפרם. אבל הגדרה אחרי הגדרה נפלה, והיא
לא הרגישה עוד חכמה, יפה או מיוחדת. היא לא הרגישה.
זו לא תקופה טובה בשבילה, היא ידעה את זה, היא נהגה להתרחק
מכולם כדי להציל את עצמה ותמיד להתחרט על כך לאחר מכן. היא
היתה זקוקה למישהו, למשהו אבל היא ידעה שכלום לא יבוא. פיתחה
ציניות מרירה כזו שהגעילה גם את עצמה.
לאחר מספר דקות היא הסתכלה על השעון במרירות, וחשבה כמה עייפה
תהיה למחרת, תמיד יש על מה להתלונן, על מה להיות עצובים. לפחות
להיות עצוב זה רגש.
היא לא אהבה את הלילה, את השקט, את החושך, את הידיעה שעוד מעט
מגיע היום והכל מתחיל מחדש. לא יכלה לשאת את העבר ולא יכלה
לחשוב על העתיד.
כל מה שיכלה היה לבהות בקיר החשוך ולזייף חיוך לעצמה.