"היא סבבה והכול, אבל היא טורקת את הדלת בכל פעם שאתם נכנסים
הביתה" (אורון מנסה להתקיל...)
"הולך, הולך"... נשמעים קולות בחדר.
"מה הולך, באמצע הלילה אתם חוזרים, כל הבית שלך ישן..." (אורון
מתעקש)
"לא נורא, אם היא באמת סבבה והכול..."
"יאללה... תעביר כבר"
הג'וני עובר לחי.
"היא סבבה והכול אבל היא לא מריחה משהו" (חי והשטויות שלו)
"הולך" (כנראה שעומר נואש)
"מה סבבה?! היא מסריחה!" (אורון לא מתפשר בקלות)
"לא הולך" (שגיא מתפוצץ מצחוק למרות שאני לא מבינה מה מצחיק
בכלל)
חי מעביר את ג'וני לאמיר (מה יהיה? אליי זה לא יגיע היום?)
"היא סבבה והכול אבל בכל פעם שאתה יוצא הביתה היא במחזור"
(אמיר מהנסחפים)
"לא הולך", כל הבנים בחדר (שזה כולם חוץ ממני), פה אחד.
"רק לזיין יש לכם בראש, אה?" (בכל זאת אני חייבת להגן על המין
היפה)
"לא רק לזיין" (אורון משחק אותה גבר רגיש) "אבל מה, תמיד
במחזור? בלי סקס בכלל?! אל תיסחפי"
סוף סוף ג'וני בא, זה משמח...
לפעמים יש יין זול, לפעמים פיסת סיגריה... תורי.
"היא סבבה והכול, אבל היא בחיים לא מתה." הבאתי אותה בשאלה.
עכשיו מתפתח ויכוח סוער.
"אבל מה, בחיים לא?! היא לא אנושית!" (אורון הפרפקציוניסט)
"אבל אם היא סבבה והכול, מה אכפת לך, עדיף שלא תמות!" (חי לא
מבין את הראש הקשה של אורון)
מתפתח ויכוח סוער.
אני מתפננת לי על הג'וני... "אחח... עד מתי?!"
כל יושבי החדר מסתכלים עליי בקנאה, חוץ מחי. "שתקי, צעירה."
"מה צעירה, מה? עוד חודש וקצת אני בחוץ..."
"תתקשרי אליי מהבקו"ם לתאילנד, טוב?" חי מחייך חיוך של נצחון,
ג'וני נזרק לו מהחלון אחרי שהוא סיים את המטרה שלו בעולם הזה,
אמיר מתחיל לגלגל חדש...
"שחף צפוני בתרנגול, שחף צוני בתרנגול!!!" נשמע קולו של אנחל
בכל הרמ"קים הקיימים.
"יאללה צעירים, תעיפו את עצמכם על ציוד."
אני קצת נלחצת, אני מקווה שאמיר לא מסובב מדי. אחרי הכול, הראש
של הבחור הזה לא מחובר לכתפיים גם בלי גורמים חיצוניים...
חי זורק לו טיפות עיניים.
"עזוב אותך", הוא מחזיר לו, "מה אני כוסית?"
החדר מתרוקן. אני פותחת את הדלת ומביטה בלוחמים המטורפים שלי
עטויי ציוד הקרב מדדים בחוסר חשק לכיוון העמדות.
"יאללה, ברבאק!" אני פולטת לעברם בחצי צחוק. איזה מזל שאני כבר
לא צריכה לקפוץ לשטויות האלה...
אני חוזרת לצפות ב"מעודדות צמודות" עם חי, שממשיך את מה שאמיר
לא הספיק לסיים... חי מתענג לו על העניינים, מעביר לי.
"עזוב אותך, לא בא לי."
"טוב נו, רק אחת."
אני מחזירה לו אותה אחרי דקה וחצי בערך. פתאום נהיה לי ממש כיף
- כל הלחץ הזה של מעברי הקו לא עושה לי טוב... לפחות זה עוזר
לי להשתחרר קצת מהטירוף.
אין ספק שבתקופה האחרונה נהייתי עצבנית מדי. מזל שמצאתי מפלט,
ומזל שיש לי חיילים כאלה מקסימים...
חי שואל אותי אם לזרוק או להשאיר להם.
"מה להשאיר?! השתגעת?"
הוא מכבה וזורק. "מה נהיית לי לחוצה?"
הוא מחייך את החיוך השובה שלו, ומעביר את היד על הגב שלי.
"וואו, את תפוסה."
"בטח, מכל הלחץ הזה."
חמוד, איך הוא דואג לי... חי מנסה לשחרר לי קצת את הגב, אני
מרפה את השרירים כמה שאפשר.
"הידיים שלו ממש שריריות", אני חושבת לעצמי ומיד מסלקת את
המחשבה מהראש. חי נוגע לי בצוואר, אני מסתובבת אחורה, הוא
מסתכל עליי ואני רואה איך הוא הולך לנשק אותי.
"חי... חלאס, לא!"
"אבל למה לא?!" הוא מחזיק לי את היד בכוח, אני משחררת אותה.
"ככה, זה לא מתאים! אנחנו בצבא."
"אוהו שלום לויאלית שלנו, אנחנו בצבא! אין כאן ריח של צבא,
בחדר, את יודעת."
"חי, אני יודעת, אבל בכל זאת, צריך להיות איזשהו גבול..."
"אני לא מבין אותך! את יודעת שאני בחיים לא אספר לאף אחד, אני
יודע שאת רוצה."
"לא, חי, אני לא רוצה. אני מתה עליך ואתה אחלה אבל אני לא
רוצה, וזה גם לא משנה בכלל כי אנחנו במסגרת..."
"כיתת כוננות כיתת כוננות להגיע מיד לחמ"ל!!!" קולו של אנחל
שוב רועם לו ברחבי המוצב.
"שיט, אני מפקדת כיתת כוננות היום."
"עזבי אותך, תשאירי את זה לקצינים."
"חי! קום כבר!" תוך כדי אני זורקת על עצמי את הוסט.
"כיתת כוננות לחמ"ל במיידי!"
"חי! הוא לא אמר בתרנגול... למה הוא לא אמר בתרנגול?! איפה
הקסדה?!..."
תוך חצי דקה אני ואור כבר עומדים בחמ"ל, מקבלים הוראות
מהסמג"ד, אור מסדר את האנטנה לקשר שלנו... אני מנסה נואשות
ליצור קשר עם הסמ"פ.
"אנחל, מצאת את דביר?!" (הסמ"פ)
"לא, לא יודעים איפה הוא. יגאל אמר שתצאו בינתיים עם החפ"ק,
כשאני אמצא אותו אני אצור אתך קשר."
אני רצה לסופה. גדי, הקשר, מגיע אחרי כמה שניות מתנשף.
"איפה דביר?"
"לא יודעת, גדי, תעיף את עצמך פנימה..."
אנחנו מתחילים לנסוע. אני מנסה לאפס את עצמי ולהבין מה קורה
סביבי, דביר מנסה לכייל את התדרים בסופה, יש לי בחילה נוראה.
"אור, תעצור בצד!" אני צועקת מתוך הווסט שחונק אותי.
"אי אפשר", אור עונה לי בשיא הרוגע.
"תתאפסי כבר", דביר צועק מהמושב האחורי.
יש לו מזל שהוא בן מחזור שלי, אחרת...
"אור, אני חייבת להקיא..."
"תרגעי, רצית להיות אחראית, לא? בבקשה, קיבלת. תירגעי וקחי את
עצמך בידיים, קחי אחריות."
"אני אקח אחריות", אני חושבת לעצמי, "רק שדביר כבר יחליף
אותי..."
רק המחשבה על מה שהולך עכשיו בחדר מעבירה בי צמרמורת... אם
דביר ייכנס לשם וימצא את חי עם כל הבלאגן.... הלך על כולנו. על
מה לעזאזל חשבתי?
"תחנות ג'יימסון, כאן שיבס, קבלו זיהוי של שני מלוכלכים דרומית
לבושמילס..."
אור עושה פרסה באמצע הכביש ומתחיל לדהור לכיוון בושמילס, אני
חוטפת גל של סחרחורות.
"תתאפסי", אני אומרת לעצמי, ודורכת את הנשק... אנחנו מתקרבים,
אני רואה שני חפ"קים נוספים בנקודה, תודה לג'ה שאני לא לבד
בסיפור...
אני יוצאת מהרכב לכיוון הרכס של הסמג"ד, מסדרת את הווסט, ותוך
כדי מבטיחה לעצמי שזהו, עם השטויות בצבא, אני סיימתי...