"ברמן, תן לי וויסקי. נקי, ללא קרח" אמר קול נעים מהקצה השני
של הפאב. קול נעים ומוכר. כן, רונן היה בטוח שהוא מזהה את
הקול. יכול להיות שזה הוא...? היו מעט אנשים בפאב, אפשר היה
לספור אותם בשתי כפות ידיים.  רונן ניסה להסתכל באותו אדם דרך
התפריט, על מנת לזהות אותו... כן, זה הוא! "או... אורי?" שאל
רונן בהיסוס, למרות שכבר ידע שזה הוא בוודאות. "כן?" השיב אורי
בשאלה, לבחור המפוזר שעמד מולו. רגע, משהו מוכר. העיינים האלה,
הוא מכיר אותן. תווי פנים מוכרות. תחילה הוא לא היה בטוח, בגלל
הזקן והשפם שעטפו את פניו של הבחור ששאל לשמו. הוא התחיל
לתהות. יכול להיות ש... לא, זה לא "רונן?" זרק אורי לפתע. רונן
תמיד הקפיד לשמור על פניו חלקות משיער מיותר. ועכשיו? אפילו
שיערו היה ארוך יותר מהרגיל. "לכבוד מה השיער, רונן?" שאל אורי
והוסיף חיוך בסוף. "זה סיפור ארוך" אמר רונן. אורי לקח לגימה
מהמשקה שלו וחבט את הכוס במזנון, "ובכן, כפי שאתה רואה, יש לי
זמן."

רונן התיישב לצדו של אורי. שניהם מביטים קדימה, עדיין משוחחים
זה עם זה. "אז למה בחור צעיר כמוך מבזבז את זמנו כאן?" שאל
אורי בתמיהה, לא מזיז את מבטו. "למעשה, זה קשור אליך", אמר
רונן בהפתעה. אורי הרים את מבטו המופתע והסתכל הצידה, אל רונן.
"תסביר" הוא דרש. רונן ליטף את זקנו, "ובכן, אתה זוכר את תחילת
שנת הלימודים ב-2007?". אורי משך את כתפיו לשלילה. "אולי משהו
לגבי...", רונן נעצר ועיקם גבותיו, מנסה לזכור את הציטוט
המדויק. "...משהו לגבי 'אם תרצה, תצליח'. את זה אתה חייב
לזכור."

אורי פער את פיו. הוא שוב שלל, אך הפעם בהינד ראשו לצדדים.
אורי לא ידע למה הוא עצמו שיקר, אולי זה הטון בקולו של רונן
שגרם לכך. בסופו של דבר, רונן הצליח לגרום לאורי לזכור. "ואיך
זה מתקשר למצב שלך כיום? זו לא היתה עיצה גרועה, נכון?" שאל
אורי בהתפעלות. רונן קם מכיסאו והחל ללכת לכיוון היציאה, "בוא,
אני רוצה להראות לך משהו".

רונן ניגש למכונית רנו 19 אדומה ופתח את תא המטען, "צדקת,
אורי. אין דבר העומד בפני הרצון". אורי הרגיש שמשהו לא בסדר
בסיטואציה הזאת, אך משהו מנע ממנו מלעצור. הוא המשיך להתקדם אל
עבר תא המטען הפתוח של המכונית הישנה. ו... כלום. גלגל רזרבי
ומנגל מלוכלך, לא יותר מזה. הלב שלו האט את קצב הפעימות
המטורף, הוא נרגע. אורי חייך חיוך של הקלה,  "אז מה רצית
להראות לי, רונ...?" ...לפתע חושך. הוא לא מצליח לזוז וישנה
תחושת חנק. אלמלא היה קשה לו לנשום, היתה כבר נפלטת זעקת כאב
מפיו. כל מה שהצליח לצאת מפיו של אורי זה, נשימות ונשיפות
כבדות. כאלה שנשמעו כמו נחירות. רגע, מה קורה...? תזוזה. אורי
הבין, הוא בתא המטען.

רונן סרק את השטח. הן בשביל לבדוק שאין איש, והן בשביל למצוא
סלע מספיק גדול - אבל לא גדול מידי - שיוכל ללחוץ על דוושת
הגז. לאחר 7 דקות של חיפושים, נמצאה האבן המבוקשת. הוא זרק את
האבן על דוושת הגז, מבלי לחשוב פעמיים. האוטו נסע מעט מטרים
ולפתע החל להדרדר בירידה תלולה.

האוטו קיפץ בכל הדרך למטה ואורי היה מודע למתרחש, למרות שלא
יכל לעשות דבר חוץ מלקוות. לא מעט סלעים הדרדרו מטה ביחד עם
הרכב ויצרו מעין רעש של תיפוף מרגיז. אורי האזין בתשומת לב רבה
לתיפוף המעצבן, שנשמע בשבילו כמו נעימה מוזיקלית. רגע אחד -
תיפוף. ורגע אחר - חושך... כלום... סוף...