אתה חייב לקבל החלטות גורליות בחיים שלך. המון-המון החלטות
שקשה לקבל. תשובות שצריך לתת. איזה אוטו לקנות? באיזה קריירה
להתחיל? כדאי להשאר עם החברה או שצריך להמשיך לראות אם אני
מפסיד משהו? אולי היא בכל זאת האחת? עכשיו התחלתי להתבלבל.
יצאתי לסיבוב, לנקות את הראש, להיות קצת עם עצמי.
חשבתי על הכל, הסתכסכתי עם עצמי. שאלתי אותי שאלות שקשה לענות
עליהן, שאלות שאני לא רוצה להתמודד איתן. טוב לי במצב הקיים.
אבל האם הכל שווה את זה?
נברתי במאחורה של הראש.
כשחזרתי פתאום למציאות מצאתי את עצמי במקום שלי. אני אוהב את
המקום הזה - קילומטרים של כלום, רק דשא וים בלי ששום דבר
"בנוי" יפריע בדרך, עם כוס ערק וסיגריה. אני מגיע לפה רק
כשהמצב באמת מסובך, שממש לא ברור לי לאן אני ממשיך. מחשבות
רצו לי בתוך הראש במהירות מטורפת, כמו רכבת, בום! לתוך הראש.
חשבתי עלי, עליה, עלינו. חשבתי על מה שהולך להיות ומה צופה לי
העתיד.
"זאת האישה שתמיד רציתי?"
"ומה עם כל הריבים? זאת אשמתי או שזה בכלל בגללה?"
אבל השאלה הגדולה והקשה ביותר הייתה "אני אוהב אותה מספיק
בשביל להחליט שהיא האישה של חיי?".
ישבתי במדשאה שלי ובהיתי באויר, יש לי את הקטע הזה שכשאני
מוטרד ויוצא לחשוב ככה אני פשוט לא שם לב למה שהולך סביבי,
כאילו, העיניים פתוחות ואני רואה אבל פשוט לא מסתכל! לא נותן
חשיבות למה שעובר מול העיניים.
אני במקום אחר.
שוב שקעתי לי בעולם שלי ומבלי ששמתי לב התיישב לידי איזה סבא
נחמד כבר כמה דקות, חזרתי לפתע למציאות והסתכלתי עליו, הוא
חייך אלי. הדלקתי סיגריה ובלי להוציא מילה מהפה הושטתי אליו את
הכוס עם הערק.
הוא חייך אלי ושאל "בחורה?"
הנהנתי בחיוב.
הסבא לקח את הכוס, הסתכל עליה ופנה אלי "אתה נראה מבולבל, אתה
בטח חושב על מה יטמון לך בעתיד ועליה. אתה מנסה לברר אם היא
זאת שתזדקן איתך, אם היא האישה שלך", חשבתי לעצמי איך לעזאזל
הוא יודע.
"המקום הזה..." הוא המשיך, "הייתי יושב במקום הזה כשהייתי צעיר
כמוך, ימים שלמים הייתי מעביר פה בשאלות וקושיות לגבי כל מיני
התלבטויות של החיים. ובמיוחד על נערה מסוימת.
קיבלתי פה תשובות שלפעמים אהבתי ולפעמים לא אבל אני יכול להגיד
לך דבר אחד, קיבלתי לפחות החלטה אחת נכונה. החלטתי שאני הולך
להשיג את הנערה שלי ולהתמודד עם כל מה שיבוא, ההחלטה הזאת גרמה
לי לייסורים רבים, אבל אני לא מצטער על שום רגע בני.
חמישים שנה עברו מאז והנה אני פה שוב... אישתי נפטרה לא מזמן,
ואני אגיד לך את האמת בחורצ'יק, יוםיום במשך החמישים שנה האלה
בירכתי על ההחלטה הזאת, אהבתי אותה באמת והיא, היא הייתה
המאזניים שלי, הקול שכועס עליך כשטעית והיד המלטפת כשצדקת ואני
יודע בלי שום צל של ספק שהיא אהבה אותי עד לרגעיה האחרונים.
אני מקווה בשבילך שגם אתה מצאת לך את בחירת ליבך אבל יש לי
שאלה אליך ואני רוצה שתחשוב לפני שאתה עונה ".
הוא מילא את הכוס והגיש לי אותה.
שוב הוא חייך, נשען אחורה על הידיים, חיכיתי לשאלה שלו.
"רואים שאתה אוהב אותה, ללא כל ספק. השאלה היא כמה אתה אוהב?"
יריתי בלי לחשוב, "כמו את החיים עצמם".
הוא הסתכל עלי חצי בבוז חצי בהבנה וניסה להסביר.
"איזה אהבה יש לך אליה?", הדלקתי עוד סיגריה ואמרתי "ככה"
עשיתי תנועה עם הידיים.
הסבא צחק ואמר "תראה, יש שלושה סוגים לאהבה יש אהבה רגילה, יש
אהבה גדולה ויש אהבה ענקית... איזה אהבה יש לך לנערה שלך?"
"מה ההבדל? אהבה זאת אהבה מה כבר יכול להיות שונה" עניתי.
"אווווו עכשיו אתה מתחיל לשאול את השאלות הנכונות" סינן הזקן.
"אהבה רגילה נגמרת תוך חודשיים, אהבה גדולה נגמרת תוך
שנתיים".
"ואהבה ענקית?" התפרצתי.
"אהבה ענקית..." נאנח הזקן. "אהבה ענקית משנה את הבנאדם."
הסתכלתי עליו, ראיתי איך העיניים שלו נעצמות וחיוך נמרח לו על
הפנים. זה לא היה חיוך של שמחה ולא חיוך של נימוס. למען האמת
חיוך כזה עוד לא ראיתי, מין שילוב של חיוך של התרפקות על
זכרונות העבר ביחד עם חיוך כשאתה מגלה שאתה לא לבד. ואז
הבנתי!
הוא באמת, אבל באמת אוהב בכל ליבו את האישה שלו, את החצי השני,
הוא מצא את האישה שעשתה אותו מאושר.
"ובכן בני, איזה אהבה יש לך אל הנערה שלך?", חזר הזקן
לשיחתינו.
הפעם באמת חשבתי... ניסיתי לברר עם עצמי מה אני מרגיש אליה
וכמה.
שוב התחילו לרוץ לי המחשבות בראש. על מה שהיה ועל מה שיהיה. לא
ידעתי מה לענות לו! הדקות התחילו לעבור ואני שותק. נכנסתי
ללחץ, לא יצא לי שום דבר מהפה.
הסבא קם, ניגב את המכנסיים שלו מהדשא וחייך אלי, "אני מקווה
שהשינוי לא כואב יותר מדי".
לקח לי כמה שניות להבין למה הוא התכוון.
רציתי להמשיך לדבר איתו אבל כשהסתכלתי לכיוון שלו הוא כבר
נעלם. נשארתי לבד, המום מהשיחה ההזויה הזאת ומבולבל עוד יותר
ממה שהייתי מקודם.
כבר יחסית מאוחר... הסתכלתי על השקיעה, צבע מדהים. עננים קטנים
כתומים ורודים הקיפו אותי מכל עבר.
חשבתי על מה שהזקן המסתורי הזה אמר לי וחשבתי עליה. נשכבתי על
הדשא, מסתכל על השמים ולאט לאט הרגשתי איך הפנים שלי זזות
ולפני שהבנתי, שמתי לב שאני מחייך לעצמי. שכבתי ככה כמה דקות
ופתאום, "אניייייי אוהב אותךךךךךךךךך", שמעתי את עצמי צועק.
קמתי ורצתי לאוטו.
נסעתי כמו מטורף אל הנערה שלי. מחכה להגיע אליה ושמח על
ההחלטה! אני הולך להשיג אותה ולהתמודד עם כל מה שיבוא.
עברו כבר חמישים שנה מאותה ההחלטה, הנערה שלי כבר לא איתי,
עברה למקום טוב יותר.
ואני שוב פה, במקום שלי, במקום ששינה את חיי. חושב עליה ומתמלא
דמעות של אהבה וגעגוע. חיוך של רוגע, השלמה ואהבת אמת נמרח על
פרצופי.
כמה שאני אוהב את המקום הזה, כמה שאני אוהב אותה.
מתיישב ונזכר בסבא המוזר ומחייך לעצמי.
כבר יחסית מאוחר, אני מסתכל לכיוון השקיעה ורואה איזה בחורצ'יק
יושב לבד, אני מתקרב אליו, יושב ומחייך ושואל אותו "בחורה?" |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.