אחרי שבוע של הדחקה מהפעם האחרונה שהבאתי את עצמי אלייך שוב,
כבר בשלוש השנים האחרונות, אני יושבת כאן מול מסך מרובע,
עיניים ננעצות בי! ובטוחות שכרגע אני מרוכזת באיזה דו"ח מטומטם
או מדפיסה מכתב רשמי וחשוב, כל כך חשוב שאם אני לא אטפל בו
ובעוד כמה קלסרים שיושבים לי פה על הנשמה! אז אני אמצא את עצמי
מתחת לצרחות של מפקד שמרוויח יותר מכל המשפחה שלי ביחד! ויש לי
המון דודים, ואז יעניק לי סוף שבוע מפנק בכלא צבאי. מאוד חשוב
מה שאני אמורה לעשות כאן, בכלל התפקיד שלי בחיים הוא מאוד
חשוב! את לא חושבת? אמרת לי לסדר את הרגשות שלי כמו רשימת
קניות בסופר. אבל מה שווה רשימת קניות ארוכה אם בסוף העובדה
היא שאני צריכה כסף! וכרגע אין לי כוחות להתמודד עם עובדות.
אני חושבת איך לתאר לך בור! כשאני אומרת את זה אני נזכרת בחברה
שלי, פעם היא אמרה לי את זה! בדיוק את המשפט הזה, רק שהבור שלה
היה שחור, בור אחד עמוק ושחור! הבור שלי שונה מהבור שלה, לבור
שלי יש מגוון צבעים, אם תביטי אל תוך הבור שלי תהיה לך סחרחורת
מרוב שהצבעים זוהרים וחשוכים, מתערבבים זה בזה, כמו קשת בענן
שדחסו אל תוך בלנדר.
מה זה אומר שאני חוזרת על משפט שהיא אי פעם אמרה? ואז לא הבנתי
אותם, אני לא יודעת אם אני מבולבלת או סתם לא מצליחה להביע את
עצמי בכתב. רע לי, ולי זה די ברור, לא יודעת למה! יודעת רק שרע
לי!
או... זה הרבה יותר קל, בלי מחשבות, חיפושים ותוצאות, זאת כבר
לא תקופה, אלה החיים שלי, ורע לי בהם! אני אפילו לא מתאמצת
להוציא את המסכה שלי, החברה הכי טובה שלי, זאת שהצילה אותי
והזמינה אליי חברים, שקנתה לי את האהבה של כולם, המסכה שהלבשתי
על עצמי שנים, כל בוקר.
חשבתי שהיא רק שלי ולאט לאט הבנתי שלכולם מסביבי יש איזו מסכה.
הרגשתי המיוחדת, הייתי המיוחדת שאני בניתי, המיוחדת לכולם,
הייתי חוזרת לבית הבובות שלי כל ערב, עייפה מכל המשחק ששיחקתי
כל היום, המסכה הייתה לי כבדה מדי, כבר אין לי כוח! אני חושבת
שזרקתי אותה, לא סתם אני שונאת את עצמי כל כך, אולי אני,
"אני"? נמאס לי לדבר שטויות! בכלל "אני" זאת שטות אחת גדולה!
פעם חשבתי שאני שונאת את עצמי, כנראה ביקשתי את זה כל כך שהוא
שם למעלה העניק לי ליום ההולדת ה-19, כן, זה שחגגתי עם עצמי
ועם השנאה הזאת כלפיי, מגניב להרגיש רגשות כלפי עצמך.

אומרים שנרקיסיסטים לא אוהבים אף אחד חוץ מעצמם, אני חושבת
שאני בדיוק כמוהם רק בתחפושת שונה משלהם. אני שונאת את עצמי,
ואוהבת את כולם. גם ככה אל תאמינו לשחצנות שלהם כי אז תהפכו
להיות קהל. הם פשוט פוחדים להיות לבד.

תמיד כשהייתי כותבת הסדר פתאום היה קופץ לי למוח,
משום מה! הפעם זה לא קורה.