לפני שנה הייתי במסיבה.
בדיוק חזרנו כל הצוות מחודשיים רצופים בלבנון. הרבה אנשים
חושבים שלהיות בלבנון זה נורא קשה.
רק אומרים להם את המילה לבנון וישר רצים להם בראש סרטים על
התקלויות עם מחבלים ומטעני חבלה וכל הדברים האלה.
אולי זאת לבנון בשביל חלק מהלוחמים בפלוגה, אבל בשבילי לבנון
היא בעיקר נוף מדהים והמון סמים.
אולי זה בגלל שאני רק הטבח של הפלוגה.
מה שבטוח זה שבגלל כל הסמים האלה קרה לי דבר מוזר מאוד במסיבה
הזאת.
התאהבתי בציפור.
המסיבה היתה ביער ועברו שם כל מיני בעלי חיים במשך הערב, וגם
כמה בחורות שנראו לא רע.
אבל בציפור הזאת היה משהו אחר. היא הייתה לבנה,  אצילית,  עם
נוצות שחורות על הראש, רגליים דקיקות ועיניים ירוקות מדהימות.
על הצוואר היה לה צעיף של נוצות ורודות שכאילו היה שם כדי
שהעיניים שלה לא ירגישו בודדות עם זה שהן הדבר הצבעוני היחיד
בתוך כל היופי הנקי הזה.
אף פעם לא הייתי טוב בלהתחיל עם בחורות. לא נראה לי שיש מישהו
שבאמת טוב בזה.
יש את אלה שלא עושים את זה כמעט אף פעם וסובלים מחוסר מיומנות
בגלל חסך בתרגול, ויש את הערסים שעושים את זה כל הזמן אבל כמעט
אף פעם לא יוצא להם מזה שום דבר.
אני מהסוג הראשון, ובנוסף לזה,  עם ציפורים לא התחלתי ממש אף
פעם כך שהמצב שלי היה אפילו קצת יותר גרוע.
לרגע היא הפסיקה להתעופף מעלינו ועמדה בצד עם איזה קוף והחלטתי
שזה עכשיו או לעולם לא.
היינו יחד ארבעה חודשים, אני והציפור.
ארבעה חודשים כמו שלא היו לי בחיים.
קניתי לה כלוב יפה ודי מרווח, ולכל מקום שהלכתי לקחתי אותה
אתי.
גם מתוך הכלוב הציפור שלי עדיין היתה הדבר הכי חזק והכי עצמאי
שהכרתי. לא היה שום דבר שדומה לה בכל העולם. היא היתה יותר
חכמה ויותר יפה מכל דבר שפגשתי.
ואז, בדיוק שחשבתי שהכל מסתדר לי בחיים וכבר שקלתי להתחיל
להפסיק עם הסמים, הגיע החורף.
כנראה שתמיד ידעתי שזה יקרה אבל המהירות שאותו בוקר קר וגשום
בחודש ינואר הגיע, תפסה אותי לא מוכן. הציפור אמרה שהיא צריכה
לנדוד, שהיא צריכה לראות את הקיץ בעולם במקומות אחרים.
אז היינו אצלה בחדר בבית ועזרתי לה לארוז את כל החיים שלה לתוך
שני תיקים והצעתי שאולי כדאי שהיא תיקח טיסה במקום לעוף כי הם
היו נורא כבדים. אבל אז היא הניפה את התיקים בקלילות על הגב
ונזכרתי כמה היא חזקה.
היא תלשה נוצה ורודה אחת מהצוואר שלה, הניחה לי אותה ביד
ועפה.
פעם בלבנון החלטתי לתת ללוחמים בפלוגה צ'ופר ולנסות לגרום להם
לראות את לבנון כמו שאני רואה אותה - עם נוף מדהים והמון
סמים.
החלטתי להכין לארוחה החגיגית של יום שישי בערב עוגיות מיוחדות
לקינוח.
לצערי התוכנית לא כל כך הצליחה בגלל רון ההומו.
הוא תפס אותי בדיוק בשלב הקריטי במתכון של העוגיות, כשהייתי
בשיא הריכוז. ההומו אמר לי להפסיק עם זה או שהוא קורא למצ"ח.
אני לא כל כך יודע מאיפה זה בא לי אבל בגלל שהוא התנהג כמו
הומו, אמרתי לו שהוא הומו ונתתי לו סטירה.
את התחושה הנוראית של לא להצליח לנשום חויתי רק פעמיים בחיים.
בפעם הראשונה-
כשרון לקח צעד אחורה, וכבר חשבתי שהוא מוותר, אבל התברר שזה
היה צעד של תנופה רק בשביל להטיס לי אגרוף לבטן שהוציא לי את
כל האויר מהריאות והותיר אותי שוכב על הרצפה מחרחר במשך איזה
10 דקות, ובפעם השנייה,  כשנשארתי עומד עם הנוצה הורודה שלי,
מסתכל על הציפור החופשייה שלי עפה.
מאז אני מחכה ששוב יגיע כבר הקיץ לכאן ואולי היא תחליט לחזור.