איכשהו, תמיד מבין שנינו, אבי תמיד היה החולם, שלא תבינו אותי
לא נכון, אני אכן הייתי אסטרונאוט, אבל אבי, אבי זה סיפור אחר
לגמרי, הוא היה חולם על שטויות כמו ברזים מיוחדים שמייצרים
קולה על המקום, ועל קופים מאולפים שיחתכו לך פסטרמה. אתם
יכולים לקרוא לו גאון, אתם יכולים לקרוא לו טיפש, אתם יכולים
לקרוא לו רקסי ולבקש ממנו להביא לכם את הנעלי בית שלכם, מה שיש
סיכוי שהוא יעשה, אבל בדבר אחד אי אפשר לפקפק, אבי אכן היה
חולם, מי ידע שזה יביא אותו רחוק.
זה היה אחרי ששירה נפרדה ממנו, נפרדה זה מילה עדינה, עטפה אותו
בגושי חרא וזרקה מקומה שביעית זאת הגדרה יותר מדוייקת, אבל בכל
מקרה, אחרי שהיא נפרדה ממנו, הוא התחייב שהוא ימציא מכונת זמן,
מכונת זמן שתקח אותו להופעה שבה הוא הכיר אותה, והוא יזהיר את
עצמו לברוח כמה שיותר מהר, לא לתת לו להתאהב בה, לשמור אותה
בתור הסטוץ שהיא הייתה אמורה להיות, בשלב הזה אני אישית בחרתי
לקרוא לו טיפש, אבל כמו שאמרתי, חולם היה וחולם הוא נשאר,
ואחרי כמעט שש שנים, ביום הולדת ה23 שלו, אבי הצליח ליצור
אבטיפוס של מכונת זמן.

אני מקווה שעקבתם עד עכשיו, כי מכאן זה החלק המעניין.
הזמן (מילה אירונית בסיפורנו) אכן ריפא את פצעיו של אבי, וגם
המחשבה על כך שאם הוא יחזור אחורה בזמן המצאת מכונת הזמן לא
תקרה לעולם, כי הרי אז רעיון מכונת הזמן לא יתגבש במוחו בכלל,
הביא את אבי (שמרגע הזה אני מתחיל לקרוא לו גאון) לחשיבה
כלכלית חדשה, אבי החליט להביא מסעדה שהנושא שלה יהיה "טעם של
פעם" אבל באמת .
המסעדה שהתפרסמה במהרה עד מאוד, והביאה לרעש גדול מאוד בכל
העולם, הפכה את אבי החולם שלנו לחלוץ בטכנולוגיה וגם בתחום
הקולינרי, אצל מי עוד יכלת לדעת שאתה אוכל המבורגר בנוסח המאה
השמונה עשרה, שהוא באמת מהמאה השמונה עשרה?
אכן, הכל נראה מבטיח ומשגשג, עד שיום אחד באה לה מבקרת מיוחדת
מאוד למסעדה, כן, ניחשתם, זאת הייתה שירה, שלמען האמת נראתה רק
יותר טוב ממה שהיא נראתה פעם, מה שהפתיע גם אותי, ואכן ניצוצות
עפו, ואבי שוב השתכר מהניחוח שלה, כמה שניסיתי להעיף אותו ממנה
לא עזר, ולא במפתיע הם חזרו להיות שוב הזוג הלוהט של פעם.
אבל כמו בחיים (או בבדיה המטורפת הזאת) שום דבר לא באמת מסתדר,
וכן שוב פעם שירה הותירה את אבי שבור לב.
אבי החליט יום אחד לצאת לגיל 17, לנטוש את כל העושר שלו ורק
להזהיר את עצמו בגיל 17 מפני אותה שוברת לבבות.
מיותר להגיד שאבי מעולם לא חזר מהמסע הזה, ולא ראיתי אותו מאז
שוב.

אני מניח שזה מה שקורה למי שמתעסק בעבר, הוא נמחק לאט לאט, ומה
שנשאר ממנו הוא רק זכרון עמום (או נתח בשר משובח).