זה היה יום מיותר לגמרי, בדיוק מאלה שמתוארים בתחילתם של
סיפורים קצרים בבמה חדשה, שאינך בטוח מדוע אתה קורא אותם, ורוב
הסיכויים שפינד היה שוכח אותו אם לא האגרוף שהזיז את לסתו
ממקומה.

בהתחלה, כמו אחרי כל אגרוף שנוחת בפניך, אתה מנסה לשכנע את
עצמך שזה לא באמת קרה. רק כשגל הכאב מתנפץ סופית ומותיר אותך
מבולבל ודואב אל מול הבן זונה שחבט בך, אתה מבין: גם אני
בנאדם.
וזאת הסיבה שפינד אהב לחטוף אגרופים.

היות והינכם קוראים מבריקים שכאלה (עם כי מעטים מאוד. בדף
היוצר שלי - למרות שמנהלי האתר אינם מאמינים - מספר המבקרים
יורד בכל יום, וכעת אני נמצא במינוס), אתם בטח מנחשים שכשאני
מדבר על פינד, אני בעצם מדבר על עצמי, ולצערי אומר לכם שאתם
צודקים. תחכום מעולם לא הייתה מעלה שיכולתי להתפאר בה.
אך אמינות כן. חטפתי בימי חיי העצובים יותר מדי אגרופים, מה
שגורם לי לכתוב בצורה שרק בודדים מצליחים ליהנות ממנה, וגם
אלו, אחרי הכל, סובלים מאנאלפבתיות כבדה מאוד.

וניגש עתה לענייננו. פינד התהלך באחד מרחובותיה הצרים של
לונדון, עם בחורה אותה הכיר רק דרך עיניים שיכורות וכיס ריק.
קראו לה ג'ולין, או ג'סמין, או איך שרצית. זה לא באמת שינה, כי
קראת לה והיא באה, והיא הסכימה ללכת איתך ברחובות צרים של עיר
רחבה גם אם לא היה לך אפילו חצי פני להחביא בגרב. כבר ציינתי
לפני כמה שורות כי הינכם קוראים מבריקים, ובגלל זה יכול להיות
שחשדתם כי ג'ניפר עוסקת במקצוע העתיק ביותר בעולם - וזוהי,
כמובן, טעות גמורה. ג'סי הייתה מלאך. כספה הומר בכל לילה
לוויסקי, אותו חלקה עם אלה שהתמכרו אליו ואליה. אפילו פעם אחת
בחייה לא הסגירו עיניה מבט נעלב במקרה ששכחת את שמה, מה שקרה
בכל פעם שמישהו פתח את הפה.

רוח קרה הצמידה אותנו לקיר בטון עלוב,שספג בחייו כבר אינספור
שיכורים אבודים.
"אני אוהב אותך, ג'סטין", אמרתי לא בלי לשקר.
במוחי עוד חלפה שורה שחשבתי למבריקה והספקתי לשכוח עד שלפתע זה
קרה: נצנוץ קרן האור בתוך כל הערבל והגשם בלט כמו ים באמצע
המדבר - להב הסכין שנשלפה מתוך תחתוניה של ג'קי הוצמד לפניי,
וליבי פעם מהר יותר מרובה במטווח.
לשנייה אחת עינינו נפגשו שוב - אך הפעם לא הייתה בהם העדינות
שכה אהבתי.
"מה עשיתי?"
הרוח המשיכה לחתוך את פניי בשעה שהסכין החל לרעוד בידיה של
ג'קלין.
דמעה קטנה התפתלה על לחייה. יכולתי להעיף את הסכין ולחנוק אותה
עד שתמות, אך ציפיתי לתשובה.
"אמרת את השם שלי", אמרה בקול רועד.
הסתכלתי עליה כלא מבין.
"ואיזה שם זה היה באמת?"
כנראה שהמשפט הרתיח אותה מאוד כי הדבר הבא שקרה היה נעיצת
הסכין בבטני.
וויסקי אדום החל לטפטף, בהתחלה לאט ובשקט ובסוף כמו נהר
המיסיספי בחורף לתוך השלולית מתחתיי.
ירדתי על ברכיי, לא מבין לגמרי מה קרה כאן הרגע, וחסר אונים.

שנייה לפני שנפלתי כולי לשלולית, במחווה אחרונה של היטהרות
ושיכרון לעולם הזה, הרגשתי את שתי הידיים הכה חמות מרימות אותי
באוויר ומצמידות אותי שוב לקיר הבטון.
"מה קרה לך? לקחת את זה קשה הפעם", היא אמרה.
לבסוף, כשהסתכלה דרכי ומצאה רק בלבול והזייה, התעשתה ואמרה:
"פינד, די, אנחנו עושים את זה כל ערב. בוא, נישן ונתחבק קצת"
"אבל את דקרת אותי!"
"אבל לא באמת."

אגרוף חד ומסובב נספג בתוך פרצופי.
בהתחלה, כמו אחרי כל אגרוף שנוחת בפניך, אתה מנסה לשכנע את
עצמך שזה לא באמת קרה. רק כשגל הכאב מתנפץ סופית ומותיר אותך
מבולבל ודואב אל מול הבן זונה שחבט בך, אתה מבין: גם אני
בנאדם.
וזאת הסיבה שפינד אהב לחטוף אגרופים.
רוב הסיכויים שפינד היה שוכח אותו אם לא האיגרוף שהזיז את לסתו
ממקומה.

ומאז אותו לילה,
בלסת שבורה
ועם חלומות שבורים
מחפש פינד את קיר הבטון
ואת ג'ק דניאלס.

(וגם סוף נורמלי לסיפור - אך זה מה שהוא מצא).