חלק חמישי ביצירה בת תשעה חלקים. לחלק הקודם:
http://stage.co.il/Stories/537265249
לא הייתי מוכנה למה שבא לאחר מכן.
לא הייתי מוכנה כלל.
המסדרון הזה, על כל תחבולותיו ותעלוליו, תעתע בי שוב. היה זה
כמו משחק, רק שהרגשתי כאילו המשחק הוא זה שמשחק בי. המסדרון
הוא המשחק ואני השחקנית שמזיזים אותה ממקום למקום.
שפוטה.
קורבן.
חסרת אונים.
דלת האושר, שאותה ניסיתי לנצור ולהחזיק קרוב ככל שיכולתי אל
לבי, התנדפה לה לפתע ברגע שפגשתי בדלת שאחריה.
דלת מצד שמאל של הקיר.
תקועה בין דלתות אחרות.
רעה ומרושעת אך מגרה מאוד.
צבעה עמוק ושקוע, אדום עז וכהה. צבע מבחיל.
דלת אשר גורמת לסיפוק לא מוסרי, כמעט כמו דלת החטאים.
אך אין היא דחף לא מוסבר, אין היא סטייה או אימפולס, היא רעה
במודע.
כמה ששנאתי אותה, את דלת השנאה.
מפני שרק היא יכלה להראות לי את מי שנאתי בחיי. מי היו אלה
שאותם תיעבתי באמת; וגם את אלה שהתיימרתי לשנוא אותם, שחשתי
כלפיהם שנאה לא אמיתית; מקומות שבהם השנאה באה להחליף רגש
אחר.
והתמונה הראשונה שעלתה, התמונה הראשונה שהתנוססה אל מולי, האדם
ששנאתי יותר מכול היה -
אני.
שנאתי את עצמי.
ועוד אנשים רבים, לפעמים עם סיבה ולפעמים בלי.
אבל הכי שנאתי אותי.
כיצד חייתי כך חיים שלמים, חשבתי. ואז,
"לא! מטומטמת, שוב את מרחמת על עצמך!"
והכעס, הזעם העיוור, והשנאה, הם הרעידו אותי והעבירו בי
צמרמורת. כי כעסתי על עצמי בעבר וגם אז, גם עכשיו, אני עדיין
כועסת.
אבל אז, במקום לשנוא את עצמי, כמו תמיד, רק כדי להיות "מעשית",
התחלתי להאשים אחרים.
רק לא להתמודד.
ראיתי גם את אותו בחור, נער, גבר צעיר לכשגדל, האחד היחיד
שבאמת אהבתי בחיי. כמה שנאתי אותו על שוויתר לי, שהרים ידיים,
שהקשיב למילותיי המטופשות. שנים שהתבזבזו לחינם. כמה שנאתי
אותו כי אהבתי אותו כל כך.
כמה שנאה יכול להכיל לב אחד מסכן, לב חלש, לא חזק? כמה שנאה
יכול להכיל אדם בתוכו, אדם בגובה ממוצע ומשקל קל, כמה יכול אדם
לשנוא?
השנאה שבי הייתה בלתי נתפסת, עצומה, נוראה, הורסת, איומה.
שנאתי ושנאתי יותר ויותר ולא עצרתי לרגע לשאול למה.
אך התמונה האחרונה שעלתה הבהירה לי טוב מאוד את הסיבה לתסביכים
שאתם היה עליי להתמודד.
הנה, זה הוא. אותו אני שונאת יותר מכול.
הוא, שרצח את הוריי.
הוא, שהיה משימתי האחרונה.
בצעד טעון פסעתי אחורה מהדלת, היא נותרה פתוחה.
הייתה לי ברירה, תמיד יש, ידעתי.
מתנשפת מהשנאה, חזי עולה ויורד.
שנאתי במשך רוב חיי.
אחזתי בידית הדלת לרגע, ואז טרקתי אותה בעוצמה, החבטה מהדהדת
במסדרון.
לא עוד.
כן עוד.
עוד ועוד.
מתהלכת, ממשיכה ללכת.
ממשיכה.
רק להמשיך...
לא מסוגלת להפסיק.
עוד ועוד.
עוד צעד, עוד פסיעה.
עוד דלת שחלפה.
ואני אף פעם לא חושבת, לא חוזרת חזרה.
חטפתי סטירה ואני מחכה לסטירה הבאה.
אופס! עוצרת. רגליי לא מרשות לי לזוז.
עוד דלת.
עוד דלת שטנית.
די, נמאס לי, בואי נפתח אותה וזהו.
לא מתייחסת למראה.
כבר לא אכפת לי, אין לזה כלל חשיבות. אז מה, אז הנה עוד דלת
אדומה כתומה חומה, לא יודעת מה! דומה קצת לקודמת, אבל מה זה
משנה, אני אפתח אותה וכבר... כבר נראה.
פותחת, בזעם, בכעס, עדיין מרגישה את "תופעות הלוואי" של הדלת
הקודמת.
לא עוצרת רגע להסס, להרהר בעניין, לחשוב שאולי, רק אולי, השנאה
שהרגשתי כלל לא משתווה למה שעכשיו.
מה עכשיו?
אני רותחת.
והנה מגיעות התמונות.
ילדה צעירה בת 9, שבמקרה נראית ממש כמוני, לוקחת את האגרטל שעל
השידה וזורקת על הרצפה. והאגרטל מתנפץ במעין צווחה מרעישה; וכל
השברים והרסיסים המרוסקים נותרים על הרצפה. והיא לא תנקה. כי
לא אכפת לה. כי לא מקשיבים לה. היא בת 9 והיא חזקה, יש לה
עוצמה; היא כועסת, אל תתעסקו אתה.
בת 16 עכשיו, היא גדלה; אני גדלתי. גדלנו יחד ואנחנו כבר
בוגרות. והאיש הזה חושב שאנחנו צוחקות. אני לא צוחקת. אני
במשימה. העניין הכי חשוב שעומד על הפרק. אני צריכה את השם, תן
לי שם, אני אומרת לו, והוא ממשיך להתפלסף. לא רוצה שתתפלסף לי
פה, אתה לא מבין? אני אומרת לו, אבל הוא מחייך חיוך של "אני
יודע טוב יותר" ומתחמק מהתשובה. אין לי סבלנות לשטויות האלה,
אני חושבת, ובלי אזהרה פתאום שולפת אקדח ומכוונת ישר לראש שלו.
הוא מגמגם, לא לא לא, את לא מבינה, רק רגע, אני כבר מגיע
לזה...! אה... אני בעצם לא יודע שום דבר. העיניים שנראו כל כך
בטוחות בעצמן רק שנייה קודם לכן פתאום מתות מפחד. אבל סורי,
מצטערת, כבר עלה לי על העצבים ואני משתמשת בנשק האחרון, בברירה
שלא הייתי אמורה להגיע אליה, ואני לוחצת על ההדק.
והכדור משתחרר ונשרף ופוגע בראש של האיש והורג אותו.
ואני עוברת על פני הגופה ובועטת בה, ומפילה אותה מראש הבניין.
ואני מאוד מרוגזת, כי לא יצא לי מזה כלום.
אני כל כך נזעמת, ואני לא זועמת על האיש, אותו אדם חסר שם
שנקלע למצב מביך ומסוכן.
כי תמיד אני כועסת על עצמי.
נכשלת. 0. נהדר.
כישלונות תמיד מרגיזים אותי.
אז ראיתי את הכישלונות שלי. והכישלונות של אחרים, שברוב
טיפשותי לקחתי עליהם אחריות וכעסתי גם בגללם. ובמיוחד ראיתי את
כל אותם האנשים שחצו את הגבול, שהעזו לבקר, שהזכירו לי אותם.
כל מי שהזכיר לי את הוריי, עליו כעסתי.
אש בערה בי, ולא היה ניתן לכבות אותה. כמו סיר לחץ שאגר בתוכו
הכול לאורך הזמן ופתאום מוציא את זה החוצה, שורק בכעס והאדים
מערפלים הכול עד שאי אפשר לראות דבר.
כך הייתי.
גם את הדלת הזו טרקתי, בעוצמה רבה עוד יותר. כל כך חזקה,
שהייתי משוכנעת שתתנתק מציריה ותישבר. לו הייתה זו דלת נורמלית
אני בטוחה שזה מה שהיה קורה לה. אבל הרי כבר הסכמתי עם עצמי
שהמסדרון הזה הוא לא בדיוק הדבר הכי נורמלי בעולם.
במשך כל חיי שנאתי וכעסתי כל כך, מפני שלא הייתי מוכנה
להתמודד.
להתמודד עם הכאב שחוויתי. הכאב שליווה אותי בכל צעד שעשיתי.
במקום לכאוב אותו, במקום לבכות, לשפוך את הלב, אני רק נסגרתי
עוד יותר והתחבאתי מאחורי המסכה. אז כעסתי וזעמתי ושנאתי ולבי
הפך שחור ושטני, מטשטש את הגבול בין טוב לרע; בין המוסר לרשע;
כל היצרים שלי התערבבו יחד ודבר כבר לא היה ברור.
הזעם שהצטבר בתוכי סימא אותי וגרם לי לתחושה כה מרעידה, תחושה
של אופל ושל רוע. יכולתי להרוג מישהו, יכולתי לרצוח. אם לא
הייתי עוצרת את עצמי בוודאי כבר -
קפאתי, בתדהמה מוחלטת קלטתי פתאום.
כבר רצחתי מישהו.
כבר רצחתי הרבה. יותר מדי.
כבר נטלתי חיים של אדם. כבר לקחתי חיים שלא היו באחריותי, וללא
שום זכות, השלכתי אותם לאבדון. לא חיים חפים מפשע, אבל חיים.
איש אינו חף מפשע בעולמנו.
מוכת הלם, רק מתחילה לעכל סוף סוף, חיפשתי צל של הבנה, רמז
למשמעות נסתרת בחיי.
תמיד חיפשתי אותה, תרתי אחריה בכל מקום אפשרי, אך בחיפושיי
הרבים מעולם לא מצאתיה.
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.