מה היינו... כלום, אבל היינו הכל... היית כל הזמן איתי. היה
נדמה שלנצח אתה ואני וכמו תמיד נשארתי לבד.. והכל מתפוצץ
בפנים.

לא אגדת עם, לא סיפור קיטשי, חלק מהחיים(!):

היה איזה טיפש אחד, צייר איזה קשת שלל צבעים
מלאה בחלומות ושאיפות אהבות מתוקות.
הייתה טיפשה גדולה אחת
שהאמינה לו (ולאחרים), אולי הייתה תמימה מדי,
או סתם חסר מזל.
בעצם, מה זה משנה בכלל.
בנו הם ארמונות, היו להם שעות יפות.
הטיפש גם שר שירים, מצחיק עד בלי די.
מגעים חמים, לילות וימים אבל עד מתי.
ומה קרה
בסוף, את כל אותם הארמונות
שהם בנו, את כל אותן החלומות שהם חלמו,
הרסה האנושות, חוקי הטבע (אנערף), "דרכו של עולם",דרכם של אלה
שמכנים עצמם "גברים" (סעמק),
וכל הטוב הפך נורא.
ואז הטיפש החליף את הצבעים
ונגמרו כל השירים,
השאיר טיפשה גדולה אחת חסרת מילים, מלאת דמעות,
הרבה זכרונות, חלומות ואשליה אחת גדולה.
אבל זה בסדר... הרי מה בעצם, הוא היה טיפש, הייתה זו היא טיפשה
גדולה,
והוא שמח, הוא זורח, מצא טיפשה חדשה.
והטיפשה הגדולה (וואלה, לא יודעת מה איתי, באמת כנראה שאני
איפושהו עומדת באותו מקום, מנסה להתאושש ממה שחשבתי שקוראים
לזה אהבה).

להזות אותך, הלוואי ויכולתי גם למחוק עוד נשימה אחת ממך, מבט
מתוק. אם רק יכולתי להשמיד עוד זיכרון. היית בא אליי תמיד כמו
בחלום ואתה בלתי אפשרי, מן אושר דמיוני שלא היה לי, כמו איזה
אופק אמיתי שלא הגעתי ואני רק חולמת, לא נרדמת, לא נושמת בלי
המבט הזה ממך. לא חושבת, לא פוחדת, רק לוחשת ובוכה.

כל השירים והמילים שלי שיצאו לי מהלב שלי יצאו דרך הלב שלך ולא
השאירו סימן. כנראה שלא יגעו בך אף פעם, מלאך יפה שלי. אהבה
אסורה ובלתי אפשרית.