אתם לעולם לא תבינו איך זה לחיות, חיי ילדה בת שש-עשרה עם זוג
קוקיות. ללכת למסיבות ולהתחיל עם בנים, ולשמוע תשובה חיובית רק
מקטינים. ככה זה כשיש קוקיות, השווים באמת לא יאמינו לאמת "אני
נותן לך גג חמש-עשרה" הם תמיד אומרים, אבל אסור לי להוריד את
הקוקיות, כי אף גבר לא ירצה אישה כשיבין שהכל זה בעצם פיאות.

יום אחד, קורל - חברתי, הזמינה אותי לחגוג איתה ועוד כמה חברות
את יום שישי השלוש-עשרה. השאלה הראשונה שלי הייתה אם יהיו שם
בנים, קורל אמרה שרוב הסיכוים שלא ובכל זאת החלטתי לבוא לשם
שינוי. יום שישי הגיע, וקורל, חברתי, חיכתה לי ביחד עם שאר
חברותינו המשותפות. למרבה הפתעתי גיליתי שגם בנים מאכלסים את
המקום. נכנסתי ישר לשרותים מרוב מבוכה, קורל הבינה מיד מה קרה.
"אני מצטערת, חייגתי אלייך כבר חצי שעה ולא ענית לי, לא ידעתי
לפני זה." היא הוסיפה כי במילא כל הגברים שבאו מכוערים ושלא
יצא מהם כלום, אז נרגעתי. כשיצאנו מהשרותים גיליתי שהיא כמעט
צדקה, רוב הגברים שם היו מכוערים, חוץ מאחד, לא ידעתי אם הוא
יפה או לא, הוא חבש כובע שהסתיר את מצחו. במצב רגיל הייתי
מבררת, אבל בגלל שעל פניו לא ראיתי שום הבעת גועל כשנחשף
לעובדה שאלו רק פיאות. השתעשתי איתו.

דיברנו ודיברנו ואפילו התנשקנו, הוא די חמוד, חשבתי לעצמי. הוא
שאל אותי אם אנחנו חברים, ואמרתי לו שכן והזמנתי אותו לסרט
מחר.
יום אחר כך התגלתה הטרגדיה, הוא מכוער. ליטפתי אותו בכל זאת כל
הסרט, כדי שלא יחשוב שאני שטחית, ופעם אחת כשהוא הפסיק ללטף
אותי לכמה רגעים, שאלתי אותו למה הוא הפסיק. עכשיו זה בטוח,
הוא לא ידע שאני שטחית. רק רבע שעה לסיומו של הסרט אמרתי שחם
לי וביקשתי שלא יגע בי, כמובן שהוא הפסיק, בסך הכל הוא היה ילד
טוב וחנון. אני מקווה שהוא ימצא לו מכוערת טובת-לב שתאהב אותו.
נתתי לו להרגיש אשם, ובגלל שאבא שלי החזיר אותנו גם לא הייתי
צריכה לסבול נשיקת להתראות. זרקתי אותו באסאמאס,, אמרתי לו
שמיהרנו מדי, אפילו שאני זו שיזמתי את הקשר. הוא ביקש שנשאר
ידידים, ולא עניתי לו, אז מה אם הוא נחמד? אני לא צריכה ידידים
מכוערים.

סגרתי את היומן שלה. חיוך רחב התפשט על פני. בטח שאלתם את
עצמכם למה, ובכן יש לזה סיבה אחת, עדיף להיות מכוער מאשר
להסתתר מאחורי פיאות.