כל מה שרציתי היה למות.
זאת הייתה מטרת קיומי, למצוא דרך מדהימה ומחרידה שבה אני אוכל
למות.
ככה שידברו עליי עוד הרבה אחרי שאני כבר לא אהיה קיים.
כשרק נולדתי נפלתי מידי הרופא, ההורים טענו לרשלנות נוראה.
הרופא טען, למרבה האבסורד, שהתינוק, הצאצא שרק עכשיו התחיל
לנשום את אוויר העולם, נאבק בו ובעצם גרם לנפילתו לבד.
הרופא צדק.
בגן ביליתי את זמני בתחתית בריכת הכדורים, הגננת טענה להתנהגות
מעוררת חשד הדורשת פיקוח מיידי, ההורים דיברו על גננות, אופיום
והקשר ביניהם. אני רק לא הבנתי איך זה שכל כך הרבה כדורים לא
מוחצים את גופי השברירי או לפחות מונעים כל כניסה של אוויר
לצינורות האוויר הזעירים שלי.
בבית הספר התחלתי למצוא שימושים חדשים לדברים. היה לי מוח
יצירתי ביותר.
סבתא הייתה אומרת שהוא שימש למלאכת השטן.
עם הסרגל הייתי חותך את רגליי, את המחוגה הייתי תוקע בידיי,
במספרים הייתי גוזר את לשוני. כשהייתי בן 10, אפילו ביליתי
לילה שלם בתוך המקפיא הגדול, שמאז כמובן היה סגור בצורה
תמידית.
המנהל זימן את ההורים שלי, טען שאני לא נורמלי, שאף פעם לא ראה
מישהו כמוני, שאני דורש אשפוז מיידי ולא פחות מזה. אמא בכתה
והפעם לא הצליחה לקשר בין אופיום ומחנכים למיניהם.
אני נשלחתי למוסד סגור, ברור היה שמדובר בבית משוגעים לכל
דבר.
את שנות הטיפש עשרה שלי ביליתי בלהעמיד פנים שאני רוצה לחיות.
ניסיתי לשכנע את כל מי שהיה בטווח שמיעה, שאני מצטער, לא
התכוונתי, שהכל היו טעויות של ילד קטן ודכאוני. למות במוסד
נראה לי רגיל מדי.
זה עבד.
אחרי שלוש שנים הייתי בחוץ, מסווג מחדש כנורמלי, כמו כולם,
שפשוט כשהיה ילד, לרגע לא הבין מה הוא עושה.
למרות שעכשיו הייתי בסדר, לצבא העבר הפסיכוטי שלי הפריע. ככה
שאת תחילת שנות ה-20 שלי, במקום לטחון שמירות, בליתי בלטחון
פטריות בהודו. חשבתי שבטח ככה, תחת השפעה, אני אמצע דרך ממש
מקורית למות.
לא מצאתי.
את 10 השנים הבאות בליתי בלהקיף את העולם. רצתי עם שוורים
בספרד, מכרתי סמים במקסיקו ובקובה, קעקעתי מגן דוד באזור של
ניאו-נאצים, אפילו גרמתי לסגירתו של מקדונלס ביוסטון, טקסס,
ואיכשהו למרות הכל, נשארתי בחיים.
בגיל 33 חזרתי לארץ. השקעתי את כל הכסף שהיה לי בבורסה ובנדל"ן
מפוקפק ורק חיכיתי שהכל יקרוס.
זה לא קרה.
בבת-אחת התעשרתי והפכתי לאחד האנשים היותר משפיעים ועשירים
בארץ.
התאהבתי בבת של המאפיונר הכי אכזר בארץ, ואפילו זיינתי אותה
במיטה שלו, 10 פעמים בדיוק.
הוא נתן את ברכתו.
החתונה הייתה ענקית, וממש לפניה, עשיתי טובה לחם הטרי,
והתנקשתי באחד מהאויבים שלו. את המטען, ששימש כפעילות נקם,
המטומטמים הרכיבו על המרצדס הלא נכונה.
כשנולדו לי ילדים, הייתי כבר בן 38, החלטתי להתמתן קצת. עדיין
רציתי למות, אבל היה לי מספיק ביצים לדחות את זה ב-20 שנה,
לדאוג שהמשפחה תוכל להמשיך להתפרנס בכבוד בלעדיי.
בגיל 63 חידשתי את מטרת קיומי, למות בצורה כל כך מפתיעה, שלא
יפסיקו לדבר עליי, למרות שכבר עכשיו השם שלי העסיק את הכותרות
ללא הפסקה.
נסעתי לעוד סיבוב בעולם, צללתי עם כרישים באוסטרליה, שכבתי בלי
קונדום עם זונות זולות בתאילנד, שרפתי תמונות של פוטין באמצע
הכיכר האדומה במוסקבה ועשיתי מקלחת בצ'ירנוביל, ואיכשהו למרות
הכל, נשארתי בחיים.
בגיל 77, החלטתי לוותר, הגעתי למסקנה, שכנראה למות זה לא
בשבילי, ושקעתי בדיכאון נוראי על כך שבמשך כל שנות חיי לא
הצלחתי למלא את יעודי.
זה עבר לי אחרי שנתיים.
עכשיו אני בן 93, והולך למות עוד מעט, כמה שמביך להודות בזה,
אני אמות בשיבה טובה.
בסופו של דבר יזכרו אותי, לא בגלל איך שמתתי, אלא בגלל איך
שחייתי בשביל למות.