אחרי החגים זו התקופה לעברה אני מטאטאה בחדווה זחוחה את כל
המטלות הנערמות אצלי חדשות לבקרים. אחרי החגים הוא המועד לתוכו
אני יוצקת את כל ההבטחות הפזיזות שאני מעניקה לזאטוטי הבית
ולעצמי.

"אחרי החגים אתחיל בדיאטה!" אני מבטיחה לעצמי. "אחרי החגים
ניסע לחו"ל!" אני מצהירה קבל זאטוטי המשפחה. "אחרי החגים נחליף
את המכונית" אני מעודדת את שותפי לחיים, לזאטוטים, למשכנתא
ולשאר צרות. "אחרי החגים", אני מנחמת את עצמי ואת מכרי, "הכל
יסתדר, המצב הכלכלי ישתפר, נמצא תעסוקה הולמת, ובכלל הכל יהיה
נפלא!" אני מקנחת באופטימיות ששורשיה כלל אינם נהירים לי.

"מתי ניסע ברכבת החדשה ממודיעין לחיפה? מתי נלך לסרט? מתי גם
אני אוכל ללכת לבד לגן? מתי נישן באוהל בחצר?" מקשה הזאטוט.
"אחרי החגים!" אני משיבה מכאנית, ומנצלת את העובדה שהוא לא
בקיא בחומר.

"מתי זה אחרי החגים?" שואל הזאטוט בלהט. "אחרי החגים זה עכשיו,
נכון?" מתקיל אותי הזאטוט לפתע. אבל אני לא נשאבת לתוך
המלכודת. "מה פתאום!?" אני מבטלת בנחישות שלא מאפשרת חריץ בעדו
יחדור אף לא בדל של ספק. "עכשיו זה לפני החגים. עוד מעט יגיעו
חג החנוכה, ט"ו בשבט, פורים, פסח ושבועות", אני מונה באריכות
מייגעת, ובמצח נחושה.