[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








את מתפלאת שכל מה שהם חושבים עליו זה סקס
כשאת מתלבשת כמו שאת מתלבשת ומתנהגת כמו שאת מתנהגת
את משתמשת בנשק היחידי שיש לך,
רק כדי שלא יבחינו בך,
שלא יראו אותך.

את שולחת מבט,
רק כדי לראות שהוא מסתכל,
לדעת שהוא חושב עליך
או על הגוף שלך, שבד"כ זה אותו הדבר.
אבל לא הפעם,
כי זה תמיד שונה עם גברים.
הם חושבים על מה הם רוצים לעשות לגוף הזה,
להגביר את הזרם
ולחוות אותך
שוב ושוב
עד שהם יגמרו ויוכלו לעבור לגוף הבא שיעשה להם את זה.
לפעמים, חשבת שזה אחרת.
שאולי, רק אולי הם באמת רוצים אותך בגלל מי שאת
ולא בגלל מה שאת עושה,
אבל זה קשה להאמין.

אף אחד לא יכול להתאהב בך.
את חסרת אהבה,
לפעמים.
ולפעמים את אוהבת את עצמך,
מתפשטת כדי לראות כמה השדיים שלך יפים ועומדים
והבטן שלך שטוחה ויפה, בדיוק כמו שאת אוהבת אותה,
השיער שלך מתולתל והיום את מרגישה יותר סקסית מהרגיל,
כי מישהו שם לב לשדיים העגלגלים שלך
ולגוף הכמעט מושלם שלך
ולעובדה שאת נותנת.
ולאט-לאט החיוך הזה יורד לך מהפרצוף,
כי את מבינה שזה עוד זיון, סתם כדי לדעת שאת "נאהבת".
ואז את חוזרת להרגיש כלום,
אפילו לא עצב,
פשוט כלום אחד גדול.
אבל את עדיין מחייכת, צוחקת ובוכה כשאת צריכה,
אומרת שאת מאוהבת במישהו חדש,
כדי שהן יחשבו שאת נורמלית,
שהכל בסדר,
כי תכלס, הכל בסדר.
ואת חושבת שאם תגידי את זה לעצמך מספיק פעמים,
הכל יהיה בסדר.
אבל האמת היא ששום דבר לא בסדר.
החיים שלך זוועה,
יש לך שני חברים בכל העולם הזה שאת יכולה לסבול מעל לשעתיים
וכל מה שאת עושה זה להיות עם עצמך, כלואה בחדר שלך,
כשאת הסוהר.
גם כשאת יוצאת את מרגישה כלואה,
אבל את עדיין צוחקת ובוכה ומחייכת ומדברת על כמה שאת מתחילה
להבין כמה את באמת רוצה אותו.
אבל את לא מרגישה כלום.
שום דבר.
והזמן לא עובר,
כי מאז שזה נגמר, שום דבר לא יכול להזיז את הזמן,
אפילו לא שני טון של זהב,
שלא נדבר על שני טון זבל.
את פשוט נגררת אחרי השעון
ומקווה שהזמן שלך יתחיל לזוז,
כי החודשים כבר עוברים,
ואם לא תטפלי בזה מהר, את תמצאי את עצמך מזייפת רגשות כל
החיים.
אז את הולכת לאיש מקצוע שאומר לך שזה סימן לדיכאון,
ואת מחייכת ומקשיבה,
אבל לא באמת איכפת לך
ועוברת עוד פגישה ועוד אחת,
ואת חוזרת עם הקלה הבייתה, אבל אז מתחילות הצעקות,
ואת חוזרת חזרה לתוך המיכל של החרא.
אז אולי עדיף להישאר למטה מאשר לעוף למעלה ולמצוא את עצמך
נופלת על הקרקע.

אבל רק מפסידנים חושבים ככה,
פורשים מהחיים של עצמם.
ואת יודעת כמה את לא רוצה לפרוש, כי זה רק מראה כמה את לא
כמוהו,
כמו מי שאת תמיד מנסה ללכת בדרך שלו,
גם אם זה נורא קשה.
כי צריך להיות נורא חכם כדי לעבור אותה בשלום.
אבל את לא תפרשי מהחיים,
החיים,יפרשו ממך, החיים פרשו ממך כי את רוצה להיות, בדיוק
כמוהו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אחי הקטן גנב
לי
את האקסטזי.



הלוואי שייכנס
לסרטים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/11/07 22:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדידו בן ארצי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה