בעת שכולנו כאן נושמים את נשימתנו ההבאה,
את נושמת את נשימתך הראשונה.
בכל פעם מחדש, כאילו רק היום נולדת... עוד לא הספקת להיפגע.
רכה ומפוחדת, מהעולם הכל כך אכזרי הזה, תמימה.
את מביטה אל תוך-תוכך בשאלות,
כמו ילד קטן שרק היום למד כיצד שואלים,
את מתבוננת ובוחנת, כיצד כולם בוחנים אותך.
נועצים בך מבטים, אבל לא באמת, רק בכאילו.
ולרגע אחד, את יכולה להיות גדולה, ענקית.
וברגע אחר, כל כך קטנה, כמו בובה יפה בחלון הראווה.
כולם יכולים לגעת, לשחק, לשבור, לשלם ואז ללכת.
אף פעם לא רצית להיות יותר מדי.
יותר מדי יפה, יותר מדי חכמה.
יותר מדי מצחיקה, יותר מדי מרשימה.
יותר מדי בולטת, יותר מדי צועקת.
יותר מדי כותבת, או יותר מדי אומרת.
הסתפקת במעט שלך.
במעט יפה, חכם, מצחיק ומרשים.
וכשמישהו התקרב, וזכה לפגוש סופסוף באותן עוצמות,
אלו שחבויות בך עמוק בפנים,
כמו חיה מבועתת, הסתגרת וברחת בתוך השקט שלך.
ולעיתים, כשאת פורקת כל מחסום אפשרי שקיים בך,
את מרגישה אחרת, נקייה ומסוגננת.
לעיתים רחוקות, רק כשאת עם עצמך לבד,
את מרשה לעצמך לבכות עד אובדן נשימה.
את מרשה לעצמך לצחוק עד בכי.
ולא אכפת לך אם מישהו שומע,
או אם מישהו יודע.
לא אכפת לך אם מישהו נוגע.
ובעת שכולם מתעלמים ממך,
ורק את זו שמביטה אל עצמך,
את משתדלת לענות לעצמך על כל אותן השאלות,
שאת נושאת עימך לכל מקום אפשרי.
זהותך אינה מוגדרת, אולי קצת עוף מוזר.
חופשייה למראית העין,
אך בתוכך, חסומה בחומות מגן מכל עבר.
ולעיתים את קוסמת נדירה,
מכשפת אחרים ומותירה אותם פעורי פה לנוכח נוכחתך.
מותירה אותם חושבים כמה שניות,
בזמן שאת הולכת ומתרחקת אל קו האופק הבלתי נודע שלך.
ואילו הם, הם ממשיכים להתבונן בך בפליאה שאין כמותה.
ואם את נעלמת, אז הם נשארים. קופאים במקום.
ממשיכים להתבונן בצל שלך.
מיוחדים במינם הם אותם האנשים, אשר זכו והצליחו
למצוא בך את הקסם האנושי הזה,
הקסם האנושי שמסתתר בך ונאטם באינספור חומות מגן.
כל חומה היא פצע שנפצעת,
מילה כואבת שנאמרה לך,
סכין בלב,
אכזבה,
דמעה שהולכת ומתייבשת.
וכל אותם האנשים הללו, מעטים, בודדים, אם בכלל קיימים,
חיות מאותו זן נדיר שממנו נוצרת.
הן לא מתבוננות הצידה, כי הן קצת מפחדות לראות.
וודאי שלא מתבוננות אחורה, כי קצת מפחדות להיות.
להביט ולגלות, שהן מעט... חיות.
ואת הפסקת לצפות ליום בו תמצאי את האחד שלך,
החצי שישלים אותך,
כי רק אז אולי תהיי המאושרת מבין כל בני האדם.
על אף שאת לא באמת יודעת לחוות אושר, ולנצל אותו עד תום.
ולכן, את לא צריכה יותר מדי בשביל להיות מאושרת.
ורק אז באמת יוכל למות כל העולם ולהעלם בשקט.
את, בשונה משאר החיות לצידך, תמיד שורדת.
זהו שם המשחק אצלך.
את שורדת גם בלילות הכי קרים,
ורואה מצדדייך איך כולם הולכים ודועכים.
ואת מרגישה אחריות עצומה,
ולכן, לעולם לא תפקירי אף חיה פצועה בשדה הקרב, לבדה.
ואת, כאילו נוצרת בשביל להעיר אותן חזרה אל החיים,
ולהאיר בהן שנית, את אותן הסמטאות החשוכות אשר כבו ודעכו עם
הזמן, התרוקנו.
נועדת להוות עבורן כמעין מראה ענקית לעצמן,
או מן באר ענקית, שרק את תוכלי לירוק אליה.
ולעולם לא תעשי זאת, כי מתוך תבונה, את מבינה
שביום מן הימים אולי גם את תשתי ממנה.
את מלאה כולך בצבעים אפורים וקודרים, שמסתירים את זוג עינייך,
ורק אם מתקרבים קרוב, מבחינים בך באמת. אולי בקצת ממך.
כי אף אחד מלבדך לא יכול להוות מראה אל עצמך,
כפי שאת מהווה עבור אחרים.
את המראה היחידה של עצמך, נודדת ממקום למקום.
ושוכחת מדי פעם, לקחת את עצמך איתך.
וכשאת מסתערת ומתפרקת לך מעט,
את מרגישה אשמה,
כאילו הותרת זיכרונות מאחורייך,
כאילו את חייבת.
ולעולם לא יגיע היום בו תרגישי חופשייה,
חיה לעצמך.
כי תמיד תסחבי על גבך את שונאייך ובעיקר את אוהבייך.
וביום מן הימים, ימים שיחלפו,
אולי תצליחי למצוא את חלקת השקט היחידה והמזערית שטמונה בך.
רק אז, תנוחי מספר דקות ותמשיכי לך הלאה, אל המסע שלך,
שהוא היחידי מבין כל מסעותייך ומעשייך שאיננו מתוכנן בקפידה
רבה.
הוא נטול כל כתובת, או תכנון מסוים, איננו מדויק לפרטי-פרטים
או מתקתק כמו השעון המכוון בעולם.
הוא שנוי במחלוקת ענקית, שלך עם עצמך, ושלך עם כולם.
ומשתנה בכל זמן ורגע נתון.
ולעיתים רחוקות, הוא אף ריק מתוכן, כי סתם בא לו להיות.
אבל לצד הכל, הוא תמיד מלא בכל מהכל.

ורק כאשר

תדעי את הכתובת,
תדעי את המטרה
ותאגרי ממיטב כוחותיך בידיעה לאן את הולכת,
רק אז תוכלי לשכב לך בחלקת השקט היחידה שלך,
בשלווה שלא זכית לפגוש מימייך.
רק אז באמת תנשמי אוויר צח ונקי, מלא בטוהר ובתמימות,
עליהם פסחת כל אותן השנים.
אוויר שנלקח ממך בגלל הנטל והמשקל הכבד על גבך.
ואז, אחרי כמה נשימות בהן תגלי את נפלאות העולם,
תחייכי לעצמך שעות ארוכות
ואפילו תרשי לעצמך קצת לבכות.

זהו היום, התגשמות החלום, מצאת את האמת שלך.