אני עצבנתי אותו, עצבנתי אותו היטב. אני לא יודע מה דחף אותו
מעבר לקצה. אולי זה היה חוש ההומור החולני שלי. מה שזה לא היה,
דבר אחד הוא ברור - פיית השמיים הגדולה רוצה נקמה ובגדול, והיא
רוצה אותה עכשיו. בואו נחנך אתכם על מה שקרה בינתיים, אם אינכם
רוצים לקרוא, אסכם זאת בשבילכם בשתי מילים.
עופו מכאן.
(אזהרה, הסיפור הבא מכיל תיאורים בוגרים וקללות).
יום רביעי, ה-4 לחודש

אני מתעורר בארבע וחצי בבוקר ומרגיש כאילו שהכליות שלי חטפו
בולדוזרים וערכו מירוצים על הבטן שלי. אני מניח שאני או ממש
רעב או מלא בעצירות. אני מתנדנד אל המטבח, חוטף אפרסק, הולך
לשירותים וחוזר למיטה. אני מרגיש קצת יותר טוב.

אני מתעורר שוב בשש וחצי. משהו בהחלט קורה. הכליות שלי; לא
מרוצות מההרס שנגרם בעקבות הבולדוזרים; החרימו טנקים והחלו
להבעיר את כל בטני כאילו זה היה רייכסטאג. אני שרוי בכאב
רציני. בחוכמתי האינסופית, אני מחליט להתעלם מזה, עדיין חושב
שאני רעב או בעצירות.

השעה עכשיו היא עשר וחצי. זין על האוניברסיטה, אני לא הולך; לא
בזמן שאיבריי מנהלים מלחמה אזרחית. אני נוהג אל המרכז הרפואי
הקרוב ומתיישב. "תהיה המתנה של שעתיים - הרופאים מאחרים",
הפקידה אומרת. אני בכאב חמור עכשיו.

השעה עכשיו היא אחת עשרה וחצי (משום מה, תמיד וחצי). ישיבה היא
עכשיו לא נוחה. אני שואל אם יש מיטה פנויה איפשהו, והפקידה
מאשרת לי. קשישים זועמים מקנאים בטיפול המיוחד שלי. אני מרגיש
חזק.

עכשיו השעה היא שתיים עשרה בערך, כשבום, אמו הפאקינג של הכאב.
כאב מתוח ונא, משהו הרגע ביצע 'נאגאסאקי' בקיבה שלי. רופא
מתקרב וצופה בי מתפתל בכאבים. הוא שואל, "אתה בסדר?" אני עונה,
"הקיבה שלי עולה באש". הוא דוחף על אמצע הבטן שלי, אחר כך על
החלק הימני התחתון. אני נעשה קנטוני ותופס את ידו. אאו.

אולי עשר דקות לאחר מכן אני באמבולנס ועם מחט של מורפיום
בישבני. מורפיום הוא נהדר. אני נזכרתי בזקנים שהביטו בגועל על
הטיפול המיוחד שלי. זה גרם לי לחייך. הכל הוא טוב בעולם.

אני מתעורר והיום הפך ללילה. אחד חד-גבה אומר לי שהם קראו
למנתחת מארוחת ערב עם בעלה כדי לבצע בי ניתוח דחוף על התוספתן
שלי שנקרע וגרם לפריטוניטיס. 10% אחוזי מוות בחולים בריאים.
טוב, אני אוהב אתגר.

מכינים אותי לניתוח. אחיות מגלגלות אותי אל חדר הניתוח מאוחר
באותו לילה. בדיוק לפני שמיטתי נכנסת לחדר הניתוח, אחראית
עוצרת אותנו. היא אומרת שהם לא עשו בדיקה מקדימה על הפרטים
שלי. היא בודקת את צמיד היד שעלי. כתוב עליו, מר פינ'ץ,
ג'יימס. למר פינ'ץ, ג'יימס אין ככל הנראה אלרגיות. מזלו. אבל
אני לעומת זאת אלרגי ברמה קטלנית לפניצילין. פניצילין הושם
במערכת הטיפול שלי. הם לוקחים עוד עשר דקות לתקן הכל. הביטחון
שלי לא גדול. המילים האחרונות שלי לרופאים האחראים הן, "אני
שמח שמישהו פה יודע מה הוא עושה". אני מזהה גבה אחת מעל אחת
המסכות. אני מחייך. אני אפילו לא מרגיש את חומר ההרדמה. אני
נרדם.


יום חמישי ה-5 לחודש.

אני מתעורר מוקדם בבוקר, השעה היא בערך חמש בבוקר. אני נורא
ישנוני. מישהו עומד מעליי. לוקח לי כמה שניות לזהות את הפנים.
זוהי אימה של חברה לשעבר במסיכת רופאים. אז זה הכה בי.

היא עומדת לחנוק אותי עם כרית...זין.

אני עוצם את עיניי שוב וחוזר לשינה. שרדתי. וואו הייתי
בתנופה.

השעה היא תשע בבוקר. הרופאה המנתחת באה לראות מה שלומי. היא
אומרת שהיא הוציאה גוש גדול ומזוהם מבטני ושרידים מזוהמים
אחרים בכל אזור גופי בייחוד בכליות שלי. מסתבר שהכליה השמאלית
שלי הייתה מחוץ למקומה כך שהייתה מקבילה לאזור בו הזיהום החל.
מהלך מתוחכם אלוהים, ממזר תחמן שכמותך. למזלי, הכליה השנייה
שלי קיימה פיקניק במהלך כל הזמן ושרדה. אשמתך שנתת לי שתיים,
בן-זונה ערמומי שכמותך.

במרחק 12 שעות ממוות היא העריכה. מגניב. אני מרגיש די טוב. "זה
בגלל שיש לך מורפיום בגוף". היא אומרת לי. נפלא. תביאו לי קצת
עוגה ואני אהיה מרוצה.

הרופאה עוזבת, אני נרדם שוב.

עכשיו בערך אחרי הצהריים. אחות מחליפה את צינור הטפטפת שלי. זה
הצינור הגדול שבזרוע שלך שעליו מטפטפת השקית עם המורפיום. אני
צופה בה מורידה אותו ושמה אחד חדש. אחר כך היא עוזבת ואני שוב
נרדם.

אופס, היא לא החדירה את המחט כך שיעבור את השסתום, רעה, אחות
רעה.

אתם מבינים, לעורקים יש שסתומים שמונעים מדם לחזור אחורה בגוף.
בעיקרון הנוזל שבתוך הטפטפת הפסיק לחדור ודם החל לצאת.

חצי שעה טובה אחרי שהאחות נכנסה היא חוזרת, מעירה אותי ורצה
מתוך החדר. אני מביט במיטתי, הכל ספוג בדם. הוא נספג דרך
הבגדים שלי, דרך הסדינים, דרך המזרן, הכל. זרועי השמאלית
מוכתמת כולה על צד אחד. אני מרים את ידי ומשאיר טביעה לבנה
במיטה. האחיות חוזרות לחדר. שלום הכרה. לשינה אני חוזר שוב.

יום שישי ה-6 לחודש.

אני מתעורר, אני לא מדמם או  גוסס. זה משמח אותי. אני מביט
מבעד לחלון. אני מחזיר את ראשי לכרית שלי. אלוהים רק מתחמם
עכשיו.

האחיות מביאות לי ג'לי ורק ג'לי. זה כל מה שמותר לי לאכול.
לג'לי יש עכשיו את רמת התזונה המקבילה להפלה. זוהי התוצאה
הרסנית של מה שהיה פעם גלוקוז מתוק. לוקחים ממני את המורפיום,
אני לא שמח לגבי זה. החומר שהקל ממני את הכאב עד כה נלקח ממני
כמו שתינוק נלקח מאמו ( אני יודע, זהו ההקשר השני להריון בפסקה
אחת, אז מה). נותנים לי משכך כאבים אחר, נפלא (הוא אומר בנימה
צינית).

אני מחזיק את שקית החומר שנוטפת לתוכי בידיי, אני שואל את
האחות מה זה, היא עונה ברוגע, "פניצילין".

נפלא, למה לא רעל באותה ההזדמנות, או אולי זרזיף של ציאניד.
היי, אולי פשוט נירה בבזוקה מטווח אפס אל המוח שלי ונסיים עם
זה לכל היום המזוין. אני שוב מזכיר להם שאני אמות אם אני אקבל
פניצילין.

"אבל כתוב שאתה לא אלרגי".

באמת? זין עלי, ועוד לחשוב שהטעו אותי כל השנים האלו. אני שמח
שהאנשים שניתחו עליי בתור גבר בן 20 מסתמכים רק על הדף הקטן
שיש להם עם כל הפרטים עליי שללא ספק לא צדקו. אולי הם פשוט
יתלו את הלוח הקטן שלהם על המיטה שלי ואני אחטוף שבץ, ואולי הם
יחטפו שמץ של היגיון. כולם מנצחים.

עכשיו לילה. יש לי מבקרים. מבקרים משמחים אותי. איזה הומו
ואחות מוזרה נכנסים לחדר ואומרים שאני צריך זריקה של מדלל
שימנע טרומבוזיס עמוק של העורק. נשמע טוב לי. היא קוטעת את
השיחה עם בדיחה מחרידה. אני מגיב, "סליחה, זה חלף מעבר לראש
שלי". היא לא מתרשמת ונותנת לכולנו מבט מוזר. בזמן שהיא עוזבת
אני מוציא הערה על המוזרות שלה ופתאום היא עונה,"שמעתי את זה."
ופשוט בוהה בי.

אז היא עזבה ללא תקרית.

לא, כאילו שזה יכול לקרות. אלוהים נורא מעוצבן, זוכרים? היא
מכבה את האור וסוגרת את הדלת  ואומרת, "בסדר". והיא משאירה
אותי ואת מבקריי בחשיכה מוחלטת, כמו שהייתם מצפים מילד בן אחת
עשרה שיעשה.

"לא היית אמור לקבל זריקה?" אומר חברי.

או כן, אני מצפה לזה עכשיו, בייחוד כשהאחות מעוצבנת עליי.

חברי מועד בחדר ומוצא את מתג האור בזמן שהוא ממלמל משהו על
האחות הזו. החברה של ידידי מנתקת בטעות את הטפטפת שלי כשהיא
יוצאת.

אני מתבדח, "אני מקווה שאני לא אמות מהמרק פה, הא?" אני
חייכתי. אני שמח, אני מלא חיים. החיים טובים. אני כמובן מתייחס
למה שכמעט היה תקרית הפניצילין. הערה לעצמי: אף פעם אל תניח
שאחיות מבינות משהו, אפילו אם זה כלול בהכשרה שלהן. האחות
נכנסת.

"חכה, הרופאה שלך אישרה לך לאכול אוכל יותר כבד?" היא שואלת.

אני עדין רגוע. המרק עומד על המגש מולי. הוא מתאדה באיטיות,
פשוט מחכה לי.

"היא אמרה שאני יכול".

האחות מרימה את לוח השעם הקטן שאליו מחוברים כל פרטיי.

"היא לא כתבה שום דבר".

הכל משתנה, אני כבר לא מחייך. המרק שלי בסכנה פה. אני אעשה הכל
עבורו. אני לא יכול לסבול עוד ג'לי. אני פשוט לא יכול.

"אני בטוח שזה בסדר. בבקשה?" אני עונה.

האחות מנסה להתקשר אל הרופאה, היא לא מצליחה לתפוס אותה, אני
מתחנן שהיא תענה, אבל היא לא.

"נצטרך להשאיר אותך על ג'לי עד שנוכל ליצור איתה קשר".

אני מביט במרק שעדיין על המגש. מחלקת הארוחות רוצה להסתלק
ולסיים את הסיבוב שלה. אני מתפתה להתנפל על המרק ולשאוף את כל
מה שאני יכול ממנו בשאיפה אחת אורגזמית בטעם עוף של סיפוק
עצמי. הכאב בבטן שלי מצביע על משהו אחר.

"אז את תחזרי אליי בעוד כמה שעות?" אני שואל.

ממזר תחמן שכמותך אלוהים, אתה פשוט ממזר מוחלט.

"לא, לא נוכל ליצור איתה קשר עד יום שני בבוקר".

רציתי לצרוח. צפיתי בזמן שהמרק שלי נלקח ממני על מגש המתכת
הקר. הריח יישאר באוויר למשך שעות. התזכורת האכזרית של אלוהים
למה שיכולתי לקבל.

אני מתגלגל לצד השני. הכוסית השקופה והלא גמורה של ג'לי שהייתה
בחיקי נשפכה על צינור הטפטפת שלי.

זהו! עכשיו זה מספיק. אלוהים רצה אותי מת וקבור, היה לי רק דבר
אחד לעשות.

הבטתי מחוץ לחלון.

"נראה אותך".

אני מתגלגל חזרה, אני מלא בזעם. עכשיו נקמה דתית מוחלטת עמדה
להתרחש.

ואז, קול, נשמע מוכר. אני שמעתי את המילים במפורש, " לא אכפת
לי להחליף אותך הערב".

זה היה הקול שלא ניתן לטעות בו בנימה הפסיכית שבו. זו הייתה
האחות הפסיכית.

הכלבה חזרה.


יום ראשון ה-8 לחודש.

השעה היא שלוש בבוקר. מישהו מעיר אותי, חשוך, אני פוחד. זו
האחות הפסיכית. היא נוגעת בכתף שלי, אני מרגיש שאני רוצה
למות.

"חשבתי שאבוא לבדוק מה מצבך".

או וואו, מגניב. גם אני מעיר אחרים משנתם בשעות מגוחכות בלילה
כדי לבדוק איך הם מרגישים. אולי בפעם הבאה תביאי גם צופר אויר,
תבדרי את כל המחלקה. אני אומר לה שאני בסדר ושאני רק רוצה
לישון. היא רק מביטה בי. יש משהו לא בסדר במוח שלה, זה בטוח.
אני עוצם את עיניי וחוזר לישון.

"הגבלנו את המבקרים שלך כך שתוכל לנוח יותר בקלות," היא
אומרת.

אתם לא רציניים, איך בית החולים יכול להגביל את מי אני כן רואה
ואת מי לא. אני שואל למי זה הוגבל.

"צוות בית החולים בלבד". היא עונה.

אין סיכוי, אין סיכוי מזוין. האחות הפסיכית מחייכת ועוזבת. בן
זונה ערמומי שכמותך אלוהים. בכך שחתכת את הקשר שלי לעולם
החיצוני  המצב הפך לברור באופן כואב. החדר שלי הפך לסטלינגרד.
חרא בהחלט עומד לפגוע במאוורר. זה עומד לקרות בשטח ביתי. לוקח
לזעם הרבה זמן לחלוף. אני נרדם.

אני מתעורר בצהריים. אחות עומדת מעליי. היא מחזיקה בידיה
השמנמנות שלושה כוסות ג'לי. היא לא מרוצה. יש לה יותר סנטרים
מאצבעות, אז אין לי סיבה לכבד אותה.

"מצאתי את אלה מתחת למיטה שלך". היא אומרת.

אני אומר לה שאני שמתי אותם שם, במו ידיי, בעצמי.

"מדוע לא אכלת אותם?" היא שואלת אותי בטון חסר רצון.

אמרתי לה שאני לא אוהב את הג'לי. אמרתי לה שאני מעדיף לכרסם את
התוספתן המזוהם שלי מאשר התירוץ לתזונתיות שהם קוראים לו ג'לי.
אני ממשיך ואומר שאני מעדיף להרעיל בונה, לחרבן בתוך גרונו,
להוסיף את זה לרקמת הבשר המזוהמת שהם הוציאו מהגוף הקר וחסר
ההכרה שלי ולאכול את זה מאשר גורם תסמונת הדאון שהם קוראים לו
ג'לי.

זה לא היה מהלך חכם.

היא עוזבת וחוזרת עם ראש המחלקה.

"האחות אומרת לי שאינך מוכן לשתף פעולה. זוהי התלונה השנייה
שלנו עליך".

זה לא לוקח הרבה דמיון להניח מי התלונן קודם. הדוכסית של
דפוקה-בשכל-משהו-חזק בעצמה. אבל אלוהים צריך להיות יותר חכם
מלעצבן אותי בצהריים, בצהריים אני יכול להשיב מלחמה.

"תפסיקו לנסות לשלוח אותי אל חדר המתים ואלי אני אשתף פעולה עם
ספינת הפיראטים שאתה קורא לה בית חולים". אני מגיב בחדות.

זה היה המהלך הלא נבון השני שעשיתי. וואו הרגשתי גדול למשך
בערך 0.2 שניות.

"לקחנו ממך את זכויות הביקור. תאכל מה שניתן לך או שיהיו
תוצאות". ראש המחלקה אומר לי בידע מוחלט שאין לי מילה בנושא.

אני מנסה להתגלגל ולהראות להם את הפצעים שנגרמו לי כתוצאה
מטיפולה הנדיב של האחות הפסיכית לפני שני לילות, אבל הם כבר
יצאו. כוסות הג'לי מונחות על מגש המתכת הקר כמו שדים קטנים.
אני מוציא את הטוש הקטן שמונח ליד המיטה שלי למטרת הרישום של
הרופאים בלוח השעם שלי. על כוס אחת אני כותב, "החזירו לשולח",
ועל השנייה, "אושוויץ היא בכיוון השני". אני הורס מצחוק. אני
יכול לראות את כל הצוות הרפואי נופל על ברכיו מצחוק. לצערי בית
החולים הפך לנאצי-גרמני על הקומדיה והרס את כל הצחוק בשואת
הליצנים הגדולה של 1945.

זמנים טובים.

עכשיו לילה, כנראה נרדמתי שוב. כוסות הג'לי נעלמו, וכך גם הטוש
שלי, בעצם רוב חפציי נעלמו. כל מה שנשאר זה הפלאפון שלי. אני
מרים אותו, אני שמח. אני שרדתי. יש לי רק עוד שני לילות לפני
החופש. עוד שני לילות ואני יכול לצאת מכאן לתמיד.

או שלא.

יש לי הודעה אחת, היא מאחותי.

ההודעה כותבת, "היי, אני לא יכולה לבקר אותך כי הוגבלת או
משהו. שכחתי לומר לך אבל אני כשעקבתי אחרי האמבולנס פגעתי עם
המכונית שלך בעמוד בטון בחנייה, היא במוסך. אני אשלם כדי לתקן
אותה. מצטערת. בבקשה אל תכעס".

אחות  נכנסת לחדר, זמן לזריקה שלי. היא מחזיקה כוס ג'לי ביד
אחת.

אני בסטלינגרד הרפואית, וחורף קר עומד לפנינו.

אלוהים מעוצבן. נורא מעוצבן.

והוא בא לחצות את נהר הוולגה.

יום שני ה9 לחודש.

אני מתעורר, עכשיו בוקר. סדר העדיפויות שלי בסדר.

ליצור קשר עם הרופאה.
להשיג מרק.
לשרוד.

האחות הפסיכית נכנסת יחד עם מחלקת הארוחות וראש המחלקה. הם
שלושת המוסקטרים הרפואיים. מוסקטרים כועסים, מאוד כועסים.

"התקשרנו לרופאה". הם אומרים.

נפלא. התקדמות לקראת המטרה הסופית שלי שלא יקברו אותי עדיין.
זה טוב, אני שואל על המרק.

"סיפרנו לה על ההתנהגות שלך". הם ממשיכים.

אני מהרהר בזה למשך דקה, מנסה לחשוב על תשובה שתועיל למצבי
ואולי אפילו תשפר את מצבי עם האחיות.

במקום זאת אני שואל שוב על המרק, אני רוצה להבהיר את זה, יש
אותי, ויש מרק. שום דבר אחר לא נחשב.

"כן, מותר לך לאכול מרק".  ראש המחלקה מוסיף.

אני מאושר, אני מחייך. אני חיכיתי כל כך הרבה זמן ליום הזה.
אוכל עם ריח, אוכל עם חמימות. אוכל עם אישיות. אני שוקל לעשות
אהבה עם המרק, אני עוזב רעיון זה מיידית.

"אבל תצטרך לאכול גם  ג'-". האחות הפסיכית אומרת אבל המחשבה
שלי קוטעת אותה.

מיליה לא אומרות לי שום דבר. המרק מונח על חיקי ומתאדה. אני
עוצם את עיניי. לטעום אותו זה מרגש, פשוט מלהיב. אני מוציא
אנחת סיפוק. אני מזמזם ומתענג על שאיפת האדים החמים. זה נפלא.

אני פוקח את עיניי, המוסקטרים עדיין בוהים בי. לא משונה, לא
משונה כלל. אני מניח שאני יכול כבר להיות מנומס, אני מרים את
הכפית כלפי האחות הפסיכית.

"רוצה קצת?" אני שואל בחמלה, הרי לרוב היא ניזונה מהסבל של
ילדים קטנים לפי המראה שלה.

אני מחייך, היא לא מתרשמת. אני יודע שהיא מקנאה. הרפיות אוהבות
מרק.

"אני אשגיח עלייך הלילה". היא אומרת.

האחות הראשית נכנסת לחדר כדי לסיים את המשפט של הפסיכית. אחיות
לא מסוגלות למחשבה עצמאית. הן מסתמכות על חוסר הכישרון והידע
שלהן כדי לקבל החלטות. בחירה טבעית מעלימה עין. הן השכירות
המטונפות של אלוהים.

"עד אז, תתנהג היטב ואל תעזוב את המחלקה. אתה עדיין מוגבל וללא
מבקרים. החלטנו לאחסן את כל הדברים שלך בחדר אחר עד שאתה מוכן
לעזוב". היא מוסיפה.

"רגע אחד, איפה הפלאפון שלי". אני שואל.

"שמנו אותו עם שאר הדברים שלך," היא אומרת בנימה חסרת רגש.

או לא, נבלה שכמותך, הפלאפון הוא רכושי הפרטי, תזדייני מפה.

"אתה יכול לאסוף אותו מחר". היא מסיימת.

אני מוחה. אני מאיים לקרוא למלך לואיס, לד'ארטניין (אזכור
למפקדם של המוסקטרים, הרי הם היו צרפתים ובשליטת המלך לואיס).
אבל זה מוביל אותי לשום מקום. המוסקטרים עוזבים  יחד. כאחד, הם
בלתי פגיעים, כשלושה, הם פוחדים משום דבר. אני מסיים את המרק
שלי, אני אזדקק לאנרגיה. סטלינגרד הרפואית מנותקת. כל אמצעי
התקשורת נלקחו ממני. אחיות ראשיות מקיפות אותי. טיפות אוכל
בלבד לא יחזיקו אותי.

עוד לילה אחד, רק עוד אחד.

אני מתעורר, עכשיו ערב, בדיוק לפני שמונה בערב. שקט פה. אני
יכול לשמוע את האחיות מתרוצצות. אולי הן מחפשות גבינה. אני
שומע אחת מהן שואלת אחרת אם היא עשתה את סיבוב הזריקות.

"עושה אותן עכשיו". היא עונה.

זה הקול הצורם, המרושע של האחות הפסיכית.

"מספר 67 יהנה מזה". היא מוסיפה לאחות השנייה.

הן שניהן צוחקות. אני לא חושב על כך. ממזר שטני שכמותך אלוהים.
חוסר הניידות שלי עומד לצדך. ההגנה שלי אינה מוכנה. זמן יקר
נאבד.

אני מעיף מבט בשלט שמעל הדלת.

67.

אין מצב. זין, אין סיכוי. לא החרא הזה שוב. אני זוכר את הזריקה
האחרונה שהכלבה הפסיכית נתנה לי. אני זוכר כמה היא התקרבה עם
המחט נוטפת הדם בידה. אני נכנס למצב-הייפר, אני שוקל את
אפשרותי. אני מפחד.  החרא עומד לפגוע במאוורר, ואני עדיין
בפיג'מה המזוינת שלי.

אז כשאני יושב, אני מבחין במשהו שמציץ ליד הוילון שליד החדר
שמולי.

בינגו.

אבל לא חשבתי שאני אגיע עד למצב הזה.

אבל מצד שני, אלוהים דוחף אותי עד לאן שבא לא.

החדר שלי חשוך. האור כבוי. אני רואה אור מהמסדרון. זהו שטח זר
עבורי מעבר לחשיכה. אבל אין זמן לזהירות. הזריקה שלי כבר מאחרת
בדקה. באיטיות, אני מתקדם אל היציאה. אני מביט על מעבר לפינות.
עיניי צורבות מהאור. אחות נכנסת לחדר שלי עם הגב אליי בזמן
שהיא נושאת את מגש המזרקים והנוזלים. לכיוון צפון יש מסדרון
ריק, ממולי משפחה נכנסת למעלית, הן יהיו בהשגחה גבוהה. אני
החלטתי כבר.

אני רץ.

אף-פעם לא החרמתי כסא גלגלים עד היום, אבל זין, אני ממש זזתי
עליו. אם היה מרוץ נסקאר לנכים אני הייתי מנצח. אני עובר חדר
אחד, ואז עוד אחד. אני מתחיל להתעייף, חצי מהאנרגיה שלי הולכת
לשמירה על הדבר הארור ישר. החצי השני הולך כדי להשאיר את הכסא
בתזוזה. אני מבין שזה נורא קשה להשתמש בכסא גלגלים בפעם
הראשונה. הזרועות שלי כבר בכאבים. אני עובד על מרק מלפני 8
שעות. אני מגיע לחדר הבא.

לובי החולים.

שיט, הגעתי לשוויץ, שטח נטרלי. אני מגלגל את עצמי לשם. אני
דופק את הרגליים בדלת כשאני נכנס. בפנים יש שני אנשים, אחד
בכסא גלגלים ומביט בי בזמן שאני נוסע מעבר לפינה. השגתי לעצמי
זמן.

אבל לא מספיק.

אני שומע את הקול של האחות הפסיכית, היא אינה מרוצה. היא רק
הרגה שני מטופלים היום.

"67 לא במיטה שלו". היא זועקת.

לאחות אחרת יש את התשובה בשבילה.

"תבדקי בלובי החולים".

זין, עכשיו נדפקתי היציאה היחידה היא גם הכניסה, ואין זמן
לברוח. אני נכנס למצב-הייפר-הייפר. אני לא מבין לגמרי את
ההשפעות על המוח שלי במצב הזה, אבל אין זמן, זה סיכון שעליי
לקחת.

אני נוסע לשולחן באמצע החדר ותופס מגזין, זה "לאישה". מעולה.
יש תקווה. ידיי בוערות. אני נותן דחיפה אחת אחרונה לכיוון הדלת
כשהאחות הפסיכית נכנסת עם המחט ביד. היא עומדת בכניסה, הצל שלה
ממלא את החדר.

כניסה, חרא. כניסה, מאוורר. החלו בחירבון.

אני זורק את ה-"לאישה" ליד רגליה.

"את לא תעברי!"

אני בוהה בתוך עיניה השחורות של האחות הפסיכית. קייטי הולמס
בוהה בה מתוך המגזין שעל הרצפה. המחווה נוגעת ללבי. הולמס היא
גיבורה, מחוותה לא תעלם לשווא. הגבר שלידי בכסא הגלגלים מפחד
מהאירועים שמתפתחים. אני רוצה לתפוס את ידו ולומר לו שהכל יהיה
בסדר, אבל אני לא יכול לנטוש את עמדתי. לובי החולים בסכנה.
מישהו צריך להגן על האנשים האלו, והמישהו הזה הוא אני.

שנייה אחת עוברת.

האחות הפסיכית מעוצבנת, מעבר למעוצבנת, הפנים שלה מאדימות.
האחות הראשית באה מאחוריה, אני תופס את הידיות של הכסא. אני
מפחד. אגלי זיעה מצטברים על מצחי. מיס הולמס מביטה בי לעזרה.
אני רואה פחד וחוסר בטחון בעיניה.

יותר מדי חרא, מאוורר קטן מדי.

אני מתעורר. השעה היא בערך חצות. הירך שלי כואבת מהזריקה
שהאחות הפסיכית נתנה לי, אני עכשיו תחת מעקב צמוד של האחיות
ובודקים אותי כל חצי שעה. הוראו להן שלא לתת לי לעזוב את חדרי.
האחות הראשית עמדי לידי בזמן שאכלתי את ארוחת הערב של הג'לי
שלי, ועד שהיא הייתה בטוחה שאכלתי אותה, ואז היא הורידה את
המגש.

נפשי קרובה לנקודת השבירה

אני מביט מבעד לחלון.

"מחר, אלוהים".

אור ממכונית עוברת מאיר את החדר, צללים עוברים על פניי.

"מחר, הקרב בא אלייך".


יום שלישי ה-10 לחודש. יום השחרור.

אני מתעורר,  עכשיו מוקדם בבוקר. עבר כמעט שבוע מאז הכליאה
שלי. שבוע אחד מאז פרוץ המלחמה ביני לבין אלוהים. כל יום חדש
היה יותר ארוך מהקודם. פיית השמיים הגדולה הייתה ערמומית. היא
שיחקה את ידה במתקפות ישירות ותאונות נוחות; תזונתיות
ופסיכולוגיות. והוא עצר את תוכניתי להימלט דרך שוויץ.

והכי גרוע, הוא הרג את קייטי הולמס.

ממזר ---.

אני עצבני. אין ספק שאלוהים עוד יראה את המצב הכי מעניין שקרה
עד כה; אבל אני עייף,  אני רעב ומפחד. הבדיקה האובססיבית של
האחיות הפריעה לשינה שלי. זכויות המרק שלי נשללו. רכושי הוחרם.
חברתי הסלבריטי היחידה נשחטה על ידי חיית טרף פראית, חברותיה
נעשו אובססיביות באותה מידה לגבי הניסיון להרוס אותי. יש לי רק
פיתרון אחד, הוא ערמומי, הוא חם.

אני אתקלח.

מקלחת היא הפתרון האולטימטיבי. אני אקח אחת ואחשוב. ואני
אנצח.

במאמץ גדול אני מתנודד אל חדר השירותים הצמוד לחדר. אני פותח
את הדלת וטורק אותה מאחוריי. אני מתיישב, תופס את ראש המקלחת
ומתחיל להתקלח.

זה משפיל להתקלח בישיבה אבל לעזאזל זה נוח. חבל שהמים מוגבלים
בחום ובכמות ובלחץ. הם יכלו פשוט לתת לי מגב ודלי של מים. מצד
שני בית החולים חכם יותר מאשר לתת לי דלי.

אני יכול לעשות דברים נוראים עם דלי, פשוט נוראיים.

המקלחת מפסיקה אוטומטית ואני קם. אני רענן, אני שמח. לבינתיים,
הבוקר התנהל היטב וללא תקריות. לצערי אני עוד לא למדתי את
לקחי. אלוהים משחק ביד שלו, הוא שולף בלאקג'ק.

זין.

כשאני יוצא מהמקלחת אני מחליק על מכסה של כוס ג'לי שהייתה על
הרצפה- שאת תכולתה האכלתי לאסלה לפני זמן מה. אני נופל אחורה,
נאחז בוילונות הרעועים ונוחת על הגב. הראש שלי טופח על האריחים
קצת. הכתפיים שלי ספגו את רוב המכה. הבולדוזרים בכליות שלי
יצאו לסיבוב. פיתה עם מורפיום תלך ממש טוב עכשיו. אני שוכב על
הגב, אני מחכה עד שהכאב יעבור קצת. אני אמשיך עם היום כרגיל.
האחיות לא ידעו יותר. אני לא יכול; אני לא אתן להם סיבה להאריך
את השהות שלי כאן. שפיותי וחיי תלויים בזה.

כמה שניות עוברות. אני שם לב לזוהר כתום מפינת התקרה של
המקלחת, הוא לא היה שם קודם.

שוב אני מתעלם. שוב אני מאבד שניות יקרות.  שוב מערכת הביוב
עומדת לפגוע במאוורר שלי.

הכל מתחבר.  האור מחובר לחוט קטן וליד הפינה יש לוחית שבה
כתוב, "משכו לעזרה".

יש רק שני אחיות שממונות על החדר שלי, האחות הפסיכית והקפטן.

ואחת מהן באה, עכשיו.

אני מעריך את המצב שלי. אני שוכב בחוסר ניידות על הרצפה. קר לי
ואני רטוב. אני ערום. יש מכסה כוס ג'לי על העקב שלי. אני נאלץ
למשוך בחוט הארור.

אלוהים שיחק בידו, אז אני אשחק בשלי. אני שולף 3 יהלום וקופון
לא תקף לחנות ווידאו.

אני כל כך נדפקתי.

אז זה קורה, דפיקה עצבנית על הדלית שלי. זו האחות הפסיכית, אין
ספק בזה. שומרת הראש של בית החולים. היא לא מרוצה. היא עוד לא
אכלה את התינוק היומי שלה.

"מה אתה רוצה?" היא נובחת

וואו, כזו חמימות, איפה הם מצאו עובדת שכזו, במשחטה? אני חושב
מהר. אני אומר לה שאני רק מתייבש. אני שולף את המגבת ומשפשף
אותה נגד ראשי כדי לחקות את הצליל, זה לא היה מהלך חכם.

הראש שלי פוגע באריחים ומשמיע קול לא רצוי. אני נאנח בכאב.
הכלבה הפסיכית מבינה שמשהו לא בסדר. ככל שהיא יודעת אולי אני
מאמן שם גולדן רטריוור כדי לתקוף את כל צוות בית החולים וכמובן
שלא יפסח עליה.

"אתה רוצה שאני אכנס?" היא שואלת בהיסוס.

את רוצה שאני אעבור כריתת איבר המין באותה הזדמנות?

"אני עומדת להיכנס". היא מוסיפה.

בזין שלי את לא. יש רק אפשרות אחת, אני מותח את רגלי וחוסם
איתה את הדלת. האחות הפסיכית דוחפת חזק, אבל אני אחזיק. אני
חייב להחזיק. אם הם יגלו שאני פצוע הם ישאירו אותי כאן ליותר
זמן להשגחה. אם הם יגלו שנפצעתי בראש אני אבלה פה את כל הלילה
שוב.

זה לא עומד לקרות.

"מה קורה, אני לא יכולה לפתוח את הדלת".

זמן למצב-הייפר. אני אומר לה שהטפטפת שלי ניצבת מול הדלת
וחוסמת אותה.

"הטפטפת שלך לא חוסמת את הדלת, למען האמת אני רואה אותה מפה,
היא ליד המיטה!"

זין. האחות הפסיכית יותר חכמה משחשבתי. הראייה שלה לא מבוססת
רק על תנועה, זו הפעם האחרונה שאני סומך על פארק היורה כדי
שיעזור לי לצאת מחדר שירותים בבית חולים.

"פתח את הדלת". היא נוהמת.

אני אומר לה שאני לא יכול. אני ממשיך לעשות את הקול עם המגבת.
אני מתחנן שהיא תלך.

"למה לא?" היא שואלת.

יש לי שלוש מילים עבורה. טפטפת. דלת. תקוע.

"בדיוק עברנו את זה!" היא צועקת.

אני נכנס למצב-הייפר-הייפר בפעם השנייה ביומיים. התוצאה מייד
מביאה אותי לחרטה. אני אף פעם לא אבין את המחשבות שעוברות
כשאני עושה את זה. אני בספק אם יש בכלל מחשבות בכל התהליך.

אני שר למנגינת סירת הבננה, בקול רם. הרבה שניות עוברות, קר
לי, אני רועד. אני בכאב. אני שוכב ערום על רצפת חדר השירותים
בבית חולים שהוא מסווה למחנה השמדה עם מגבת על ראשי.

ואני שר.

"אני מביאה את האחות הראשית!"

סוף-סוף, היא עוזבת. הנה הזדמנות שלי, הכאב כבר חלף מספיק כדי
שאפעל. אני קם ולובש זוג מכנסיים וחולצה כלשהי. אני זורק את
המגבת מאחוריי ופותח את הדלת. אני רץ בצורה נכה אל המיטה ונכנס
לתוכה. אני מרים את השמיכות עד לצווארי. הלב שלי פועם, הדופק
שלי רץ. הציר של הבריחה שלי תלוי במעשה הזה.

אחרי כמה שניות האחות הפסיכית באה עם האחות הראשית. הם נכנסים
לחדר המקלחת שצמוד לחדרי. הם מוצאים מגבת, פיג'מה ספוגה במים
ומכסה של כוס ג'לי. הם לא מוצאים את הטפטפת או את חולה מספר
67. אחר כך האחות הראשית יוצאת מהמקלחת ורואה אותי. היא צועדת
לעבר המיטה. היא ברגע של זעם בשליטה. האישונים שלה מורחבים,
הלחיים שלה סמוקות, היא כולה רועדת מכעס.

אני לא אדם חכם, אני עדיין במצב -הייפר-הייפר. אדם חכם היה
יוצא ממצב זה. אני חצי מחייך, הקול שלי חלש.

"אני לא מניח שאת אוהבת את פארק היורה?"

נחמד.

עכשיו מאחור בבוקר, כבר החזירו לי את כל חפציי. הרופאה מבקרת
אותי, אני מודיע לה שהשהות שלי פה הייתה נטולת אירועים. היא
צוחקת. אני יוצא מחדרי על רגליי. אני פונה לכיוון מזרח אל
המעליות. אני חולף על פני שוויץ. האיש בכסא הגלגלים שם, הוא
מושיט את ידו כמבקש שאקח אותו איתי, אני לא יכול. אני עוזב
אותו לגורלו.  זה כואב ללבי, זה באמת כואב, הוא היה כאן
כשהגעתי והוא עדיין כאן כשאני עוזב. אני מבטיח לעצמי שיום אחד
אני אשחרר את כל השבויים פה. אני אהיה הגיבור שעמד מול החשיכה
ומכריז על השחר. עד  אז, עליי לשרוד. אלוהים מעוצבן. ואני יודע
את זה, אני באמת יודע את זה.

"תפסיקו לנסות לשלוח אותי אל חדר המתים ואלי אני אשתף פעולה עם
ספינת הפיראטים שאתה קורא לה בית חולים".

אני יוצא מהמעלית. קומת קרקע. אור שמש זורם על פניי ומבעד
לדלתות הזכוכית הכפולות. אני מחייך, חמים לי. אני שמח.

אני חותם בקבלה על כך שיצאתי. אני חופשי. חופשי מזריקות, אחיות
פסיכיות, ג'לי, קפטן ספינת הפיראטים ומקלחות בישיבה. ענן חולף
ומרכך את עוצמת השמש.

אני עוד לא חופשי, אלוהים לא מורגל לכישלון. נקמתו תהיה מהירה.
היום הוא יום נ"ב. יום ניצחון- בבית חולים. אבל המלחמה עוד לא
נגמרה. היא בשלבי הסיום אבל עוד נשארו קלפים לשחק בהם.

אז, קול ידידותי מכיוון הלובי.  הקול של מישהו שאינו מנסה
להרוג אותי, קול הרמוני.

"לכאן!"

זה חברי, הוא בא לאסוף אותי. אני ניגש אליו. הוא מצלצל עם
מפתחות המכונית בידיו. אני שואל אם אני יכול לנהוג.

"בן אדם, מדהים אחי, זין לא, אין שום סיכוי מזוין".

הוא מסתובב וניגש לפתוח את הדלת עדיין צוחק. זה היה שווה
ניסיון.

אני יוצא מהבניין. ענן חשוך נראה באופק.

המילים נוצרות במוחי. אני יודע שהוא יכול לשמוע אותם.

"אם אתה רוצה אותי".

הקול המתגלגל של רעם מהדהד במרחק.

"בוא וקח אותי".


יום רביעי ה-11 לחודש - יום נ"ב +1

אני מתעורר. אני במיטתי. במיטה שלי. זה הבוקר שאחרי יום נ"ב.
אני ברחתי מסטלינגרד הרפואית בזמן שהוורמאכט נכנע בדלת שלידי
בפרץ של זעם שנשלט על ידי מורפיום. עשרות אלפים מסרו את נשקיהם
ועברו לצד השני, והשאירו אותי לגורלי.

שיזדיינו הוורמאכט, אני אלחם לבדי.

אני מביט מבעד לחלון. אני לא מחייך. המתקפה של אלוהים -
תוכננה בגאונות, אך בוצעה ברשלנות. תוכניתו נדחתה על ידי אחת
מיצירותיו. היצירה הזו הצליחה לסגת מאחורי קווי האויב; מעבר
לנהר האש והזריקות ואחרי קילומטרים של ג'ונגל  האנטיביוטיקה;
לשטח בטוח. הגיע הזמן לחשוב. זמן להתבודד. זמן לפעולה.

עכשיו הזמן למתקפת נגד.

הגיע הזמן להבין את הפרדוקס של הג'ונגל האנטיביוטי.

אני סורק את המצב, הוא חשוך מרפא, עגום. ג'לי נשאר במחזור
אינסופי. בתי חולים חדשים נבנים כל הזמן בכל רחבי העולם בשוויץ
ליצנים שוכבים גוססים ברחובות. נכים בכל מקום מתקבצים לנקום את
מותה של מיס הולמס.  מגזין "לאישה" מבולבל ועם תסמונת קדם
ווסתית משגר מתקפה לתוך רעיון חדש. חמישה ידוענים נעשים שמנים
ברכילות שבאה עם זאת. שניים נוספים התחתנו. העולם זועם. המתח
מגיע לנקודת רתיחה. ערימת חרא בגודל שהעולם עוד לא ראה מעולם
עומדת לפגוע במאוורר לא יותר גדול מטוסטר. יותר גרוע מהכל,
איכשהו, חטפתי את השפעת.

זה מה שקורה.

עובדה אחת מקיפה את המצב הנואש הזה: אלוהים הוא בן-אלמוות. אני
לא. בלית שיטה לעקוף עובדה זו, אני ממש נדפקתי. אני יכול להיות
קדוש מעונה. אני יכול להקריב את עצמי כדי לרצות את אלוהים
ולסדר הכל, אבל התאבדות היא חטא, ואני אגיע לגיהינום. אני
הייתי בגיהינום. זה לא מראה מלבב נפש. לא מלבב אפילו קצת. אני
מעדיף להאריך את שהותי על כדור הארץ. אני אשרוד.

אני קם כדי להתקלח. אני מתפלל לרהים. אני אזדקק לכוחו. בזמן
שחוויתי את המדיטציה הרותחת הזו, תוכניתו של אלוהים התבהרה.

אלוהים יצר את האדמה, ואת האדם, בשבעה ימים. אני ביליתי שבעה
ימים בלחימה נגד האדם ויצירותיו. והאדם, בפקודתו של אלוהים,
נשלט על ידי עשרת הדיברות.

הבריאה ועשרת הדיברות. אלוהים הוא מעריץ גדול של סמליות. זה לא
יהיה שונה. מתקפתו לא איחרה כלל. נעשה יותר שקט. זמן לחשוב.
זמן להתבודד. זמן לפעולה. ביום העשירי, שבת ה-14 לחודש, יגיע
הזמן לנקמה מולי באדיבות אלוהים. אין מאוורר שגדול מספיק כדי
לספוג את כל החרא שיגיע. עם אלף שנים וטריליון אנשים, שום
מאורר לא יוכל להיות גדול מספיק. יש רק פיתרון אחד.

עליי לפרק את המנוול.

מבפנים.

זה משאיר אותי עם שלושה ימים לפעולה. אם אלוהים מתכוון לנוח
היום, אז גם אני. אני מותש. אני אוכל מרק, אבל אני עדיין חלש.
הבטן שלי עדיין שרויה בכאבים. אני מוגבל לפעילות קלה בלבד. זין
על זה, יש לי מלחמה לנצח בה. האם מלחמה נגד הבורא נחשבת
כפעילות קלה? בשביל אמריקה, אולי. אבל בשבילי, אין סיכוי.

עכשיו הזמן לארוחת הצהריים. אכלתי מרק. אני שמח. אני מרוצה.
החלטתי ללכת לטיול. הליכה היא חשובה אחרי שהות בבית חולים מפני
שהשרירים מתנוונים מרוב חוסר שימוש. אני אולי לא מדבר עם
הכליות הממזרות שלי אבל אני עדיין נהנה מידידות דו-צדדית עם
השרירים שלי. לכן, אני אגן  עליהם. אני אלך לטיול.

אני הולך בשמורת הטבע הקרובה, לרוב ללא הפרעות או תקריות. אך
היום, אני אפגוש את היחידות המשניות של אלוהים. יחידות שמהן
אני אלמד דבר אחד.

אלוהים עדיין רוצה את מותו של איש מקומי.

אני עשר, חמש עשרה דקות לתוך הטיול שלי.  אני מטייל ליד שמורת
הטבע הגדולה שליד הבית שלי. היא נעימה, אך לשמורה יש מוניטין
רע. אך היום אני פשוט שמח ליהנות מאור השמש ומשקט הטבע. המסלול
מצר לשביל קטן מאבנים בגשר קטן מעל נחל מיובש וישן. רק אדם אחד
יכול לעבור בכל פעם.

אני מתקרב לנחל. ילד, אולי בן 17, אולי 18, יושב על אופניי BMX
במרכז הגשר. יש לו פצעי בגרות על פניו ותספורת מחורבנת. פעם
אמרו לי שבטלנים נמשכים לחלודה, אבל בטלנים בתוך העיר הם מגזע
שונה לחלוטין. הם אוהבים כרום. כל דבר עם כרום הוא 'פצצה'. כמה
שיותר מבריק, כך יותר טוב. הם בטלני כרום.

ה BMX היה מבריק. הנחתי שהוא גנוב. בטלני כרום לא יכולים
להרשות לעצמם אופניים. העובדה שבטלנים בכלל למדו לנסוע עליהם
הוא פלא של האבולוציה בפני עצמו.  

"מה אתה רוצה, בן-זונה". הבטלן אומר לי בזמן שבלוטות העור שלו
מפתחות עוד בליטת מוגלה על פניו.

כן, זה הולך להיות נעים, אני אומר לו לזוז. אני מוסיף "ילד"
בסוף, לשם המשמעות.

בטלני כרום לא אוהבים שמפחיתים בערכם. הם האדם וחווה של האחות
הפסיכית -  כל התכונות עברו בתורשה.

"תזדיין, בן-זונה".

בטלן הכרום מסתכל על החולצה שלי. הוא מחפש לתוספת לעלבון שלו.
הוא עושה עבודה מחורבנת. על החולצה שלי כתוב 'או-וויק' כמו
אוניברסיטת או-וויק.

"או-וויק? איזה מן חרא הומואי זה?"

הייתי הורג אותו אם יכולתי. לצערי אני לא יכול. המהלך הבא שלי
סותר להגיון, והוא לא מהלך שהייתי חוזר עליו. יש לי סיבה
להאמין שהכליות שלי כבר עלו לטיסה לפיג'י בזמן התקרית. המוח
שלי כנראה התנתק מחוט השדרה, חפר לו בונקר והתחבא שם. לא משנה
איפה כל השלושה היו, הם בהחלט לא היו איתי באותו זמן. אני מדבר
בנימה שטוחה.

"זין עליי אם אני יודע, אבל ה-או מזכיר לי את הקול שאתה עושה
כשאתה מוצ-"

אף פעם לא זכיתי לסיים את המשפט הזה. חבל, הוא היה עוקצני.

אני חוטף מכה רצינית בראש על ידי מישהו שלא קלטתי שהיה
מאחוריי. אני ישר נופל לאדמה כמו משקל מת.  בטלן הכרום יורד
מהאופניים ובועט בי בגב העליון, כואב נורא. ייסורים. כתמים
לבנים ממלאים את שדה הראייה שלי. אני לא רוצה להתעלף, אני
מרגיש תזוזה בכיס הג'ינס שלי.

אחרי כמה דקות הראייה שלי בסדר ואני קם. הראש שלי כואב נורא.
הגב שלי בסדר לעומת זאת. טוב שהם לא בעטו בי בבטן. זה היה יכול
להיות טיול נוסף לסטלינגרד.

הארנק שלי שוכב במרחק עשרה מטרים, הכרטיסים שלי מפוזרים בכל
רחבי האזור, התלושים בשווי 50 דולר שהיו לי בפנים נעלמו. למזלי
מפתחות המכונית שלי והפלאפון שרדו, הם היו בכיס השני שספג את
המכה כשנפלתי. אני מתקשר לחברי.

הוא מגיע לשם בתוך חמש דקות ועוזר לי להגיע בחזרה למכונית, אני
שואל אותו אם אני יכול לנהוג, נחשו...

הם לוקח אותי לתחנת המשטרה ואני מוסר הצהרה. אני מסרב לעזרה
רפואית. זין על אלוהים, הוא לא יכול להיות יותר ערמומי מזה.

עכשיו לילה, אני במיטתי. זה הלילה שאחרי יום נ"ב, ואני מוכן
להמשיך לשרוד.

"אני בא לתפוס אותך אלוהים".

אני מסתכל מבעד לחלון, עננים כהים מפזרים את אור הירח. כוכב
אחד נוצץ במרחק.

"בגדול".


יום חמישי ה-12 לחודש - יום נ"ב +2

אני מתעורר, עכשיו בערך אמצע הבוקר. היום מסמל את היום השני
מאז הבריחה שלי מסטלינגרד הרפואית. כולל היום, יש לי שלושה
ימים עד שבת - היום שבו מכונות המלחמה של אלוהים נכנסות
למצב-הייפר ויעשו עליי בליצקריג. אני לא יכול לדחות את ההתקפה
הזו. זה ברור. יש לי חבלות מבטלן הכרום כדי להוכיח את זה. אם
אני רוצה שיהיה לי איזשהו סיכוי להלחם עליי להשיב מלחמה ביום
שישי ה-13. היום שבו אלוהים נחלש ולפני שהמסך עולה. לא תהיה
חזרה. לא תהיה הזדמנות נוספת אם אכשל. התקלחתי בשפע. רהים הראה
לי את הדרך. אלה שנפלו נתנו לי את הרצון. הכל תלוי בפעולה של
מחר.

חג המולד בא מוקדם השנה ילדים. תגבירו את החלב והעוגיות
המזוינים. יש לנו מלחמה לנצח בה.

אבל קודם עליי לנווט במבוך הבירוקרטי של אלוהים. המוסד
האולטימטיבי גורם לנכות של מוחית של האדם בעזרת מסמכים,
שכפולים ובירוקרטיה.

ברוכים הבאים לאוניברסיטה. הכינו את עצמכם שיזיינו אתכם בשכל,
ובכמויות.

אני מתלבש, זה לוקח לי עשר דקות. הבטן שלי, הגב העליון והראש
עושים להם מסיבה על חשבוני. מלחמת ההתשה עובדת. עליי לעבור את
היום ללא פגיעות נוספות. המכסה שלי לפציעות מולאה עד סופה ואז
עוד קצת.

אני עולה על אוטובוס. אחרי שעה, אני עולה על אוטובוס נוסף.
הליכה של עשר דקות אחרי זה, ואני עומד מחוץ למשרד הסטודנטים
באוניברסיטה. עכשיו זה זמן ארוחת הצהריים. ההליכה הקצרה כמעט
הרגה אותי. הבטן שלי כואבת משהו חזק. אני שמח שהתור קצר. אני
נואש להגיע הביתה.

"הבא בתור," אומר האדם

אני לחוץ. לאדם שמשרת אותי יש שקיות בגודל ענבים מתחת לעיניים.
הם נראים לא יציבים. הם רועדים כשהוא מדבר. אני מתפלל שהם לא
יתפוצצו.

"היי, אני הייתי בבית החולים שבוע ופספסתי כמה שעורים. אני
רוצה להירשם להתחשבות מיוחדת".

אני מחייך, אני עליז. אני ילדת הצופים שעל סף דלתך ומוכרת לך
עוגיות. אני זונת הביסקוויטים שלך. אני מקווה שהכל יעבור
בשלום.

איש השקיות לא מחייך חזרה. אלוהים הזהיר את האוניברסיטה על
בואי. הם הכינו את עצמם היטב.

"תעשה שכפולים". הוא עונה בקרירות.

זה נשמע מיותר. אני שואל אותו למה, במבט לאחור הייתי צריך לומר
שהכרם על פניו מוכן להיאסף. הרבה כאב יכול היה להימנע. אולי
אפילו הייתי זוכה בקצת יין.

"אתה צריך לעשות שכפולים עבור כל קורס".

טוב, מספיק הוגן. אני שואל אותו אם הוא רוצה את כל השכפולים.

"אתה לוקח אחד לכל פקולטה ואחד אתה מביא לי".

הפקולטות השונות ממוקמות במרחק עצום אחת מהשנייה. אבל אני מכבד
הליכים. תקרית היא הדבר האחרון שאני צריך.

אני הולך לספרייה, זה לוקח מאמץ גדול להגיע לשם בלי לילל
מכאבים. הכליות שלי צוללות מהגג אל הבריכה שהיא המעיים שלי.
הכל נרטב. הכל כואב.

אני מצלם את המסמכים הרפואיים שאני צריך ארבע פעמים. המחיר הוא
דולר ועשרים סנט לכל דף. אני עושה את המסע בחזרה למשרד
הסטודנטים. אני עומד בתור וחוזר לאיש השקיות. אני מוסר לו את
השכפולים. הוא לוקח את המקור ושם את השכפול על שולחנו. אני
אומר לו שאני הולך להביא את השכפולים לפקולטות הנדרשות.

איש השקיות משחק בידו.

"תלמידי שנה ראשונה לא יכולים לקבל התחשבות מיוחדת עבור
שיעורים שפוספסו. אתה פשוט נרשם כלא נוכח".

אני שואל אותו אז למה הוא שלח אותי לעשות שכפולים. אני רוצה
לדעת למה בזבזתי עשרים דקות בקריעת האיברים שלי רק כדי לבזבז
את הכסף שלי.

"לא הבעיה שלי".

זין מוחלט. החלטתי שעליי להשתוות עם איש השקיות. שני שניות של
דממה עוברות ליד השולחן הפתוח והתור שמתאסף מאחוריו.

"האם הם ללא חרצנים?"

איש השקיות מבולבל.

"מה?" הוא שואל.

"הענבים".

"אילו ענבים"

"יין אדום או לבן?"

"מה? על מה אתה מדבר".

"מיושנים, אני חושב שהם מיושנים".

"מה זה?"

אני מסמן סימן וי עם ידי הימנית. אני מחזיק את שתי האצבעות
מתחת לעיניי. אני מחייך.

איש השקיות השתגע.

אני מתחיל ללכת משם. התור שמאחוריי צוחק בהיסטריה. איש השקיות
נעמד ומצמיד את פניו נגד מחיצת הפלסטיק השקופה שבסוף השולחן
שלו. הוא צועק. בקול רם. השקיות שלו מתעופפות לכל כיוון. אני
לא יכול לצחוק. לצחוק מכאיב לי, אבל אני שמח. עכשיו אני יכול
ללכת הביתה.

עכשיו אחר-הצהריים והשמש מוכנה לשקוע כשאני תופס את האוטובוס
הראשון חזרה. אז אני מחכה בתור לאוטובוס השני שמגיע לאחר עשר
דקות. אני ראשון בתור, יש.

אני משלם עבור הכרטיס שלי ולוקח את המושב שמאחורי הנהג בצד
ימין. אני לא רוצה לעבור דרך ארוכה ליציאה וליפול. אלוהים לא
יתפוס את טרפו בכזו קלות.

האוטובוס מתמלא. איש בא ויושב לידי. יש לו גבה אחת ויותר
סנטרים מאצבעות, אז אני לא צריך...לא צריך...לכבד אותו? יש לי
פלאשבק של האחות והרופא שפגשתי בבית החולים. האם זה צאצא ממזר
כלשהו? אתם תחליטו. אני תוהה אם הגבה שלו יכולה לשמש בתור מגן
מפני השמש. אני יורד ממחשבה זו מיידית.

הדלתות נסגרות והנהג, איש מזרחי נחמד, מתחיל לצאת מהתחנה ואז
הבחנתי בזה.

אז הבחנתי בעוד אוטובוס שבא מאוד קרוב לשלנו ובייחוד בצד שלי.
אין לו אורות. אני לא מתייחס לזה.

ברוכים הבאים לתחבורה ציבורית - קבוצת העילית של אלוהים
בהתנקשות.

הנהג שלנו לוחץ על הבלמים וצועק מחוץ לחלון. האוטובוס השני,
בזמן שאנחנו ניסינו לצאת, חותך אותנו ומתחיל לנסוע בנתיב שלו.
החלק הקדמי הימני של האוטובוס השני פוגע בחלק הקדמי השמאלי של
האוטובוס שלנו. מראת הצד נתלשה לחלוטין. הפגיעה היא חצי בין
הצד שלי לבין הצד של הנהג. הזכוכית שמימיני מתנפצת כלפי פנים.
האוטובוס זז ופוגע בתחנה עצמה ותולש חלק מהגג שלה. אני כבר
חגור מאז הבלימה הפתאומית של האוטובוס כשהאוטובוס פוגע. אני
נדחף למצנח הגדול בתירוץ בן אדם שיושב לידי. השקית שאיתי קודם
נדחפת חזק לתוך הבטן שלי ואז עפה למעבר. האוטובוס השני ממשיך
לנסוע עוד שלושים מטרים עד לבסוף עצר. נהג האוטובוס שלנו מקלל.
הוא קם ושואל את כולם אם הם בסדר. כולם מנידים את ראשם להסכמה.
האנשים יותר נרגשים מאשר כועסים. התנגשות אוטובוסים היא השחור
החדש.

כולנו יוצאים מהאוטובוסים. אני מרגיש בסדר. אני לא מרגיש כאב
כלל. אני מתרחק מהקהל של הנוסעים. המדרכה נורא עמוסה. אוטובוס
נוסף מגיע לתחנה, האנשים מהאוטובוס שלי מתחילים לעמוד בתור כדי
לעלות עליו. אני מחכה עד שהאחרון יעלה ואז אני עולה. הנהג עוצר
אותי בכניסה. הוא לא מרוצה.

"כרטיס".

אני אוהב את שירות האוטובוסים. אני כנראה אוהב אותו יותר מאשר
שהנהג הזה אוהב להטביע חתלתולים. אני מחפש בכיסי אחרי הכרטיס.
שתי שניות עוברות. חמש, עשר שניות עוברות.

איבדתי את הכרטיס שלי.

אני לא ממש מודאג בנקודה זו. הרי ברור שהאדם הזה לא טיפש מספיק
כדי למנוע ממני כניסה. אני מסביר שהייתי על האוטובוס שהתנגש.
אני מתאר את הנהג. אני אומר לו שהנוסעים האחרים באוטובוס
יכולים להעיד על כך. ממש הופתעתי על ידי תגובתו.

"או שתשלם עבור כרטיס או שתלך ברגל".

בתוך הראש שלי, אלף מאווררים קטנים נפטרו מאלף חתיכות חרא
זעירות. אני לא יכול להאמין מה שהוא הרגע אמר לי. אולי הם גם
רוצים שאני אשלם עבור החלון המזוין שנשבר באוטובוס? אני נאבק
כדי להרגיע את הזעם שלי, אבל אני לא מחכה עוד שעה לאוטובוס
אחר. אני הולך הביתה. אם זה אומר לשלם עבור כרטיס נוסף אז
שיהיה.

אני פותח את הארנק שלי, אני יודע שיש לי חמש דולר שם איפשהו.

במקום אני מוצא 80 סנט. באדיבות הכרם האנושי המזוין.

אני מתחיל להתווכח עם הנהג. אני מצביע על הנוסעים האחרים ואומר
לו לשאול מישהו על האוטובוס כדי שיעיד עבורי. אבל הוא לא
מקשיב, הוא סוגר את הדלתות, כשאני עומד על שפת המדרכה, ונוסע.
אני מחפש אחרי כרטיס הרכבת התחתית שלי, במקום זאת אני מוצא
פתק, הוא מאחותי.

"הייתי צריכה למשרד הרישוי לסופר. אחזיר לך את הכסף. ביוש".

אני מעריך את המצב. עכשיו אני מבין את עמדת הוורמאכט. הצבא
האדום של אלוהים פיצץ את אמצעי התחבורה היחיד שנותר לי. יש לי
שמונים סנט שאמורים לממן את חזרתי לשטח ידידותי.

אני כל כך נדפקתי. שוב.

אני מוציא את הפלאפון. הקול המוכר של החבר שלי מופיע בצד השני.
אני מסביר לו מה קרה.

"אתה אי-נוחות מהלכת. טוב, אני בא".

אני אוהב את החברים שלי. שעה עברה ואני נוסע לכיוון הבית שלי.
לצערי הבטן שלי מתחילה לכאוב. זה לא כאב רגיל. הכאב הזה מרגיש
חם, שורף וחד. אני מתעלם מזה. חברי מבקש עבור הפלאפון שלו,
ואני מדליק את האור במכונית כדי לחפש בתא הכפפות.

"אחי, אני חושב שאתה מדמם".

אני מסתכל למטה על החולצה שלי. שתי כתמים אדומים נוצרים איפה
שהיו החתכים שלי. אני אומר לו שזה לא מדמם הרבה.

"אולי כדאי שיבדקו לך את זה".

אני אומר לו שאני מרגיש בסדר כשפתאום הבטן שלי  מתכווצת ונעשית
נוקשה. הכאב לא מתגבר, אבל כל אזור הבטן שלי נעשה קשיח. אני
יכול להרגיש את הדם זורם מתוכי.

"אני לוקח אותך לבית החולים אחי".

אני לא מתווכח איתו פעם שנייה. אין לי ברירה. אלוהים הכריח
אותי לשחק בידי. אני חוזר.

אני חוזר לסטלינגרד הרפואית.

עכשיו לילה. אני מסתכל מבעד לחלון. אותו חלון, עיוות מוזר של
הגורל שלא דמיינתי, אבל זה קרה. אני באותו חדר.

הלילה הוא ערב יום שיש ה-13 - יום המתקפה שלי.

אלוהים משחק טוב, הוא מנצח.

ודברים מעולם לא נראו יותר עגומים.

יום שישי ה-13 לחודש - יום נ"ב +3

חדר 67, סטלינגרד הרפואי. 02:00 בלילה.

לא ישנתי מאז הגעתי לכאן. האורות כבויים. אחות מסיירת
במסדרונות. הקול של הצעדים שלה מיוחדים. היא עובדת במשמרת
הלילה. היא עובדת לבד.

המצב נואש, אבל אני אופטימיסטי. אלוהים נכשל שוב, ואני התקדמתי
בשני חזיתות.

לראשונה מח העצם שלי התעורר והתחיל לייצר לוחיות כדי שאני לא
אדמם למוות. משחק טוב מח עצם. ושנית הכוחות העיקריים של בית
החולים לא מודעים לחזרתי, הם עובדים ביום. חברי הסגל היחידים
שראו אותי הם פקידת הקבלה ואחות משמרת הלילה. הם חייכו
כשדיברו. שום הצעות של פניצילין לא הוצעו. זה אומר רק דבר
אחד.

אין להם מושג מי אני.

חברי יבוא בבוקר, הוא יביא אספקה. אני אזדקק לה. אני לא יודע
מה יקרה שהאחות הפסיכית תראה אותי. המשמרת שלה מתחילה בשמונה
בבוקר. הרופאה לא תגיע עד הערב. עד אז יהיה מאוחר מדי. כל איבר
בי מנסה להיכנס למקלט שהוא הצלעות שלי. המוח שלי יורד מעמוד
השדרה ומתחפר לו בתוך הריאה. הכליות שלי מנסות לבעוט במעיים
שלי. אני לא מאשים אותם. רק דבר אחד בטוח.

החרא עומד לפגוע במאוורר. שוב.

אני מתעורר. עכשיו בוקר. אני רעב, אני עצבני. כבר אחרי שמונה
בבוקר, חברי מאחר. למרות זאת, יש לי תקווה, תקווה להצלחה.

שטויות.

סטלינגרד הרפואית לא יודעת על תקווה.

אני שומע את קולה לפני שאני רואה את פניה. הברכה שלה רגילה -
מוגשת קרה עם רמז ל-'לך תזדיין'.

"תתעורר, ארוחת בו-"

האחות הפסיכית כבר כמה צעדים בתוך החדר כשהעיניים שלנו נפגשות.
היא נושאת איתה מטאטא וכוס ג'לי. כנראה אותו מטאטא שהיא משתמשת
בו כדי לטאטא את מערת הג'לי שלה. דממה עוברת ביננו. זוהי
צ'רנוביל שמחכה להתרחש. ה-USSR עומד להתמוטט. אני מוכן לומר כל
מה שצריך כדי להרגיע אותה. אני לא יכול; לא רוצה לתת לה סיבה
להתחרפן. אני לא יכול להרשות לעצמי עיקוב של יום במתקפה.

שירשם בפרוטוקול,  אני כל כך רציתי שזה יסתיים היטב.

כל כך.

"הנה ארוחת הבוקר".

חברי בדיוק נכנס לחדר וזורק שקית של מקדונלדס על המיטה.

"לא הבאתי לך הרבה, אגב דיממת לי על כל המושב. מי אתה חושב
שאתה?"

אני מסתכל בחברי. האחות הפסיכית מביטה בו גם. הוא מסתכל עליי.
אני מסתכל על האחות הפסיכית. הפסיכית מסתכלת עליי.

"חרא, החל. כל המאווררים; צאו לסיבוב.

"ולמה לא סיפרת לי על המדחן של צוות הבית חולים, אתה משלם  שני
דולר ואתה חונה כמה זמן שאתה רוצה ללא תשלום נוסף. האימא של
האקסית שלך אמרה לי, היא די שווה אתה יודע".

אני מסתכל בחבר שלי. אני מתחנן בפניו בעיניי כדי שישתוק. אני
נכנס למצב-הייפר. אני מעריך את הנזק. אני עדיין רגוע.
המאווררים עדיין עובדים, וכל עוד הם עובדים יש תקווה.

"אתה מתכוון לאכול את זה או מה?"

ועכשיו הפסיכית משחקת בידה. היא מצביעה על חברי, המאווררים
מתקשים להתמודד, הם מרגישים את החרא מתקרב. אני נואש להרגיע את
המצב. אני שוקל את מצב-הייפר-הייפר בפעם השלישית. לכליות שלי
אני אסטרטגיית יציאה. המוח שלי בתוך הריאה שלי. אין שום דבר
שאני יכול לעשות

ההצהרה הבאה, משוחזרת מילה במילה כולל הגסויות - מסמלת את הרגע
שבו המאווררים הפסיקו לעבוד.

"אתה; צא. אתה בבית החולים המזוין שלי ואתה תעשה מה שאני אומרת
לך. זה פשוט טירוף.

אני מסתכל על חברי. אני יודע מה עומד לבוא. מעבר לקבר, מיס
הולמס מרכינה את ראשה. אני אזדקק לכוח שלה.

"טירוף?"

חברי מתקרב לפסיכית. הקול שלו חזק. הוא מהדהד לתוך המסדרון. אם
אלוהים לא ידע איפה אני עד עכשיו, אז עכשיו הוא יודע.

"לא". חברי עונה.

הפסיכית נרתעת. דממה כואבת ממלאת את החדר. חברי מתכוון לומר את
דבריו האחרונים, שללא ספק יסיימו את הקריירה של האחות
הפסיכית.

"זוהי ספרטהההה!"