לא אהבה ולא שימחה,
לא תשוקה ולא רוך,
ללא אתגר ללא סיפוק,
יבשה כעלה בעת חמסין.

נפשה וגופה כלואים בתוך עצמה,
כלילה חשוך בתוך אפלה.
ללא כוכב ללא ירח.
היא חדלה לחפש,
כי הבינה סוף סוף,
שמעבר לפינה לא מחכה לה,
לא מאומה.

אף לא אביר חלומותיה בכדור פורח,
צעד ועוד צעד, בודדה יותר מתמיד,
היא פוסעת באפלה האין סופית.
מאמצת עיניה, לחדור בעד החשיכה.

האם זו דמות, עץ או שיח,
זהירות זה חלק מסלע, זה רסיס שהתנפץ.
כך התנפצו מול הסלעים חלומותיה וכל אשליותיה,
נרתעת... מהססת... נעצרת.

מוטב לעמוד ולא ליפול שנית.
עיניה חודרות לחושך שבלילה,
שביל צר לפניה, רק אחד.
לאן זה יובילנה,
אין זה משנה לגביה,
עד שתגיע לסוף השביל, אולי יאיר השחר,
ואולי אולי... החיוך שידעה פעם,
יאיר שוב את עיניה