א.
צלצולי הטלפון הלכו ונתמעטו ככל שנקפו השנים.
לרגלה השחומה הייתה עדיין שרשרת חרוזים פליטה מנואיבה, שמיכת
טלאים מימי המעונות בהר הצופים ושני אצטרובלים שריח החלב עדיין
נתון בהם.
הדירה הייתה קטנה, חדר ומרפסת מעוטרת סורג מתכת דמוי שריון
קשקשים כמעקה, מטבחון שבדרך מוזרה נתון בפתח הדירה, שירותים
שהופרדו בווילון פלסטיק דהוי, מקלחת דולפת תדיר (לה התקינה שני
ברזים - "ג'קוזי" קראה להם).
לדירה הוליכו מדרגות אבן, 22 במספר, מחורצות משנים ומבין שיני
הזמן שנגסו בהם צצו לאחר כל חורף צמחי פרא - "עציציי" קראה
להם.
לא היינו מאריכים משהו בתיאור הדירה, אלמלא גיבור מגיבורי
סיפורנו הייתה.
סעדיה, "סעדי" כפי שקראה לו ענת, היה כבר כבן 40 עת באה ענת
לראשונה לשכונה.
ירושלמי ותיק היה, הכיר את כולם ונתן בהם לא אחת סימנים.
ירא שמים היה בדרכו שלו, עליז וטוב לבב.
לענת קרא למן יומה הראשון "שכנזיה" למרות עורה השחום השזוף
וסנט בה מדי פוגשו בה ופזמון לו קבוע בעבורה:
"תתחתני, ילדים לא סריך?"
ענת חייכה תמיד לחביבותו ואצה רצה לחדרה ("מלונתה" - בפיה).

ב.
סעדי התאלמן שבע שנים לפני בוא ענת לשכונה ולא אבה לשאת אחרת
על פני רעייתו המנוחה, רחל.
בשכונה סיפרו תמיד על אודות אהבתו הגדולה לרחל שחרגה ממימדי
השכונה.
אהבה של ממש.
זקני השכונה, במועצותיהם, טענו תמיד באוזני כל הנכון לשמוע,
ספק ברצינות ספק בשחוק, כי לו היו עולים ומגיעים כל הוורדים
שנתן סעדי לרחל לשערי גן העדן, היו אלה נפתחים באחת.
כה יפים היו וכה עז ריחם.
לא היינו נזקקים לאהבת סעדי לרחל אלמלא כרוכה הייתה בסיפורנו
בסעדי וענת.

ג.
משהונח הוורד הראשון במפתן ביתה של ענת לא הבינה פשרו.
והיא, הרי ימי נעוריה ובחרותה חלפו זה מכבר וחבריה-מאהביה
פרחים לא הביאו.
יוסי, ידידה מכבר, היה מביא תדיר זיתים כבושים מהמושבה, אך
פעם, לאחר שהצליפה בו בלשונה השנונה וכינתה אותם בלעג "אתנן",
חדל גם מכך.

את הוורד נתנה בכוס גדולה, הניחה מעל מיטתה, ושם התכרבלה
בשמיכת הטלאים המרופטת שאותה אהבה כל כך (ואשר הייתה לה שותפה
רבת סוד ורז), הניחה לרדיו להתעלל באוזניה ומבלי שנתנה לבה
למושמע בו שקעה בשינה.
הוורדים תכפו ובאו ועמם גדלה סקרנותה.

כשבועיים לאחר הוורד הראשון הבחינה כי שרה, שכנתה מהקומה
הראשונה, אשר הנה כבדת גו וסבתא לנכדים זה מכבר, מגניבה אליה
מבטים ("עיניים רעות", כהגדרתה בחלוף הזמן).

אחר נתנה לבה לכך כי עתה, מדי היקלעה לשיחות הנשים אשר להן
התקבלה עם הגיעה לשכונה כחברת צוות מן המניין ובעלת דעה
כ"מושכלת", השתתקה השיחה, והנשים חדלו מלהגם ונפוצו זו באמתלא
של בישול וזו בכביסה וכך או כך פיזרו רגליהם הימנה.
בתחילה, לא הטריד העניין את מנוחתה ואף נחמה מצאה בכך שאינה
צריכה יותר לחדות לשונה כדי להלך בין הדעות השונות מבלי חלילה
לפגוע.
זאת לדעת, בבוא ענת לשכונה נתחבבה על הכול, ולמרות שבלי בעל
הייתה שרויה ולדעתן חלף עבר זמנה, הרי משעמדו על מאור פניה ועל
לשונה הישירה והחדה ומשהשכילה בוועידות השכונה לא לצדד בצד זה
או אחר, נתחבבה על נשות העמל הללו שמרבית ימי חייהן עברו עליהן
בשכונה, נישאו בגיל צעיר מבלי ששאלו לפיהן, נשאו כרסן לפניהן
כמעט שנה אחר שנה ובין כביסה, מכולת ובישול חלפו חייהן, וענת
שימשה להן מראה הפוכה לכל מה שלא היו ולא יהיו עד כלות.

ד.
נשות חיל היו נשות השכונה ותמיד בעת מועקה או צרה היטו כתף
לנצרכת או נצרך.
כלה שנדונייתה מועטה יצאה מלפניהן ברכוש גדול וזו שאלוהים לא
פקדה מיד נזדרזו וקראו נשות השכונה קרב על רחמה, לא שחלילה
קראו תיגר כלפי בורא עולם, אלא שהעלו בצדקות, לקברי צדיקים
הרחיקו, עד רבי שמעון בר יוחאי בצפת ומאיר בעל הנס בטבריה שמו
פעמיהן בתפילה, בנרות ובלחשים, התכנסו למועצת מלחמה, קשרו
קמיעות, סכו בשר העקרה בשמן מבושם עתיר ברכות (וזאת יש לדעת,
די ששנה לאחר חופה וקידושין לא התעברה הכלה ולא נשאה בהדר בטנה
והתאנתה ב"אוי וויי" כדי שתיחשב לעקרה, רחמנא ליצלן...).
וחלילה, אם אי מי פקדו אסון חשו כאבו ושימשו אב ואם ליתום או
יתומה, נשים קשות יום היו שהפרוטה אצלן בצמצום וחום הלב כמרחבי
עד.
לעתים, כאשר נתלהטו במועצות אשר להן ועלתה שוועתן השמימה (עד
כי זר אם נקלע חושב היה שכפסע בינן לבין שפיכות דמים של ממש),
הרי כשם שנתלהטו כך נתפוגגה חמתן וברגיל לא שמרו טינה, וענת
מיודעתנו עת נקלעה לבינותן ידעה גם ידעה להלך בעין פקוחה בין
הנצות מבלי למעוד חלילה למחנה זה או משנהו.
והוורדים תכפו ובאו.

ה.
בערב ט"ו בשבט, כך שחזרה בעת מאוחרת יותר את ההתרחשויות, הונח
המפתח לפתרון "חידת הוורדים" (כפי שהחלה מכנה זאת בחיבה בינה
לבין עצמה). לפתחה היה המפתח, וידיה איחרו (מיאנו?) לפתוח
השער.

באותו ערב, הגיע אבי, מחזרה הנצחי, ובקול גדול, כמנהגו, הכריז
בואו ובידו סל גדוש טוב שוק מחנה יהודה הסמוך לשכונה.
סטודנט נצחי היה אבי, שעבד על עבודת הגמר שלו כבר ארבע שנים
ללא יכולת, או רצון, לסיימה.
היה אבי מאותם סטודנטים שהאוניברסיטה שימשה להם חממה ובית
("רחם" בלשון ענת) ולא יצאו לעולם הגדול בין אם לא העזו ובין
אם חשו ביטחון תחת הכנפיים החמימות של המסגרת.
חברה קבועה הייתה לו לאבי, "אשת חיק" בלשון ענת, אך אבי לא
נואש מחיזוריו אחר ענת ולמרות שיעל זו לו החברה, דחקה, הפצירה,
איימה שלא יסור לענת, חזקה הייתה עליו מצוות לבו והוא מיאן
לחדול מלחפש שבילים ללבה של ענת.
ענת, זאת לדעת, שמרה בקנאות על דלת אמותיה ולא שיכנה בהן זר.
גם כאשר נטה אורח לחדרה השכמתו הייתה שלא במחוזותיה.
בערב זה, בהיות אבי בדירה, נסתתם לו הכיור, החדר הוצף מים
וניסיונות אבי לתקן רק הגבירו הזרימה שעה שגרם לשבר בחבק
הברז.
מאוחר יותר, ככל שהרבתה לאמץ את זכרונה, לא עלה בידה לזכור
כיצד צץ סעדי, בקול מתרונן עם חופן שקדים קלוים במלח, ארגז
כלים וחיוך גדול, ובחלוף שעה קלה, בידיים זריזות ואמונות, תוך
שהוא מסלסל בקולו, תיקן את הדרוש תיקון.
מעולם קודם לכן לא התעכב סעדי ב"מלונתה". הפעם ישב נינוח, הביט
באבי בעיניים קשות ואף שח לו: "קום בחור עסל, לך תגמור לימודיך
שלך עסל, עסל לך תתחתן עם יעל, לך לך לך".
הפעם גם נתנה לבה לכך, שעיניו של סעדי נדדו מחרוזיה הצבעוניים
עטרת רגלה השחומה לאורך מתאר גופה.

שמלה תכולה שקופה עטתה לגופה, מזכרת מביקור באיי יוון, עיניו
עגנו בפטמותיה אשר דחקו בבד הדק ובלטו על רקע התכלת הקלה אשר
לשמלה, אחר הפליגו עיניו אל עיניה ומשפגעו עיניהם חשה רעד עד
כי קנקן התה אשר בידה, שאותו חלטה לאורחיה בתום התיקון, רעד
בידה ומקצת תוכנו הכתים שמלתה.

לאחר ערב התיקון בוששו-חדלו הוורדים מלהגיע וענת, אשר התרגלה
אליהם, חשה בחסרונם.

למפתנה היה המפתח ולא ידעה.

ו.
הימים נקפו וחלפו, בשכונה נשמעה כבר רינת ההכנות לחג הפסח,
מצעים הובהלו-הוחרדו ממקום משכנם, ביד נחרצת וקשה הוטחו מזרנים
אלי קיר למלקות קשות, הצבעים יצאו ובאו מבוהלים מבית לבית,
צווחת תינוקות נתמזגה בקולות נשות השכונה שנתנו קולן בשירה וזו
בחצרה של זו, ריח האביב היה בכול - ערב חג בשכונה.

בניגוד למנהגה החליטה ענת להישאר בשנה זו בחג בשכונה.
פיתויים ותיקים כמו איי יוון או עין-גדי (שהיו ראש וראשון
בניסיון למלא החלל של נואיבה מנוחתה עדן) נידחו על ידיה, כמו
גם הפלגה לחופי הים התיכון. "החג", כך קבעה נחרצות, "אני
במלונתי בשכונה".

ערב ליל הסדר היה הערב הראשון שבו חזר הוורד שכה חסר לה,
מהשכונה עלו ניחוחות סיריהם של נשות השכנות אמונות היד, התגברו
כבר על ריח הצבע שחגג ניצחון מזה כשבוע (זאת יש לדעת, לריחות
מקום חשוב ויקר בשכונה; על פיהם תדע אם אורח סר לפלוני אלמוני
ומה חשיבותו, אם בת בהליך לקראת חתן מיועד הנה ואם חלילה וחס
מחלה פקדה בית או "טפו טפו טפו" מי עזב את העולם ונתייתמה
הימנו השכונה - קוד השכונה זר לא יבוא בסודה).
נחזור לסיפורנו, לענת ולוורד, אשר ניחוחו באותו ערב ערב
לנחיריה יותר מבכל עת אחרת והפעם לא הניחה אותו בכוס אלא על
הכרית - ועיניה בו.

אחר, משחלפו השעות וקולות הזמר והתפילה נתמעטו והלכו, וכך גם
כך התפוגגו לחלל ניחוחות מעשי ידי הנשים להתפאר בם, ושעה שעמדה
והכינה עצמה לשינה תוך ניגון התקליט האהוב עליה, נשמעה דפיקה
חרישית, וכך, מבלי להעלות אור, כשרק אורו של הנר הדולק על
האצטרובל מיטלטל בחדר, ניגשה ופתחה את הדלת...
בפתח - עמד סעדי, לבוש חולצת חג לבנה, ובידו צרור ורדים.

באור הנר הרך נראו פניו עייפות ונוגות.
ענת הזמינה אותו בתנועה רחבה, רגילה, להיכנס. לא נתנה לבה לשעה
ולהיות הליל ליל הסדר, נטלה הוורדים מבלי משים, צרור גדול
וריחני, והניחה על הכיסא שליד מיטתה.
סעדי, עיניו היוקדות אינן מרפות מעיניה, הלך והתיישב בקצה
מיטתה.

לאחר כלות, לא זכרה כיצד היו שפתיו בשפתותיה. רק זאת ידעה -
באוחזו בה עלה בלבה ניחוח נשכח של נואייבה ושמים אדירים, שאותם
כבר לא ידעה עת רבה, נפרשו בה.

סעדי הסיר שמלתה מעליה כשכל העת עיניו בעיניה, שפתיו ליחכו
בשרה בלשון אש, בערו על שדיה ואט אט גלשו עיניו ושפתיו אל
שיפולי מתת בטנה. אחר, בעומדם עירומים, ניצבים, גבר אל אישה,
זו אליו והוא כולו אליה, הניח סעדי מעדנות את גופה על שמיכת
הטלאים, נטל את הוורדים שעדיין היו עטויים טללי מים ואט אט
כיסה את עירום גופה.

כך, כשהוורדים פרושים על גופה השחום בא עדיה והתערב טעם ידע
בשרם וטל אהבתם בטעם הדם מעשי חוחי הוורדים להשחית, והיו
גופותיהם למנגינה הומה וסעדי חוזר וממלמל - "פתחי לי אחותי
פתחי יונתי פתחי לי"... וייפתחו השערים ויבוא סעדי באונו
הטמון, המבוצר זה שנים שבע, ויגיע עדיה כפי שאיש לא השכיל
לפניו, ירד למעיינות אהבתה ובלשונו מולל עלי כותרת אשר לוורד
וינק ניחוח היער לאחר הגשם אשר לבשרה ובאחוז הרעד בבשרה מולל
"עת רצון, עת רצון" ויגהר מעל גופה ויחתור בה מעשי אוהב ובעת
פורקנו הגדול העצים ויזעק בקול גדול "רחל, רחל" ויהיו דמעותיו
בדמעותיה וטעם ממלח לא נשכח.

ולא יסף.