לנועה יש את החיוך הכי יפה שראיתם אי-פעם.
תאמינו לי, חיוך מושלם. כבר מאז שהיא הייתה ילדה היא עבדה
עליו;
יום-יום, אחרי המקלחת של לפני השינה, היא הייתה נעמדת מול
המראה הגדולה בחדר של אבא ואמא ומתרגלת.
כמעט שעה שלמה של חיוכים. לפעמים זה היה חצי חיוך, לפעמים חיוך
שחושף את כל השיניים, אבל החיוך האהוב עליי היה כשהיא הייתה
ילדה בת ארבע או חמש - זה היה חיוך עם שיניים קדמיות חסרות.

הייתי אוהב להסתכל עליה דרך החריץ הקטן שהיא הייתה משאירה
בדלת, ככה בשקט, בלי שהיא תרגיש.
לפעמים היא הייתה מחייכת חיוך כל כך גדול עד שהוא היה מתפוצץ
לצחוק מתגלגל. כזה שמתחיל מהבטן ונגמר בעיניים הקטנות והשוחקות
שלה שהיו כמעט-כמעט נעצמות. במקרים כאלה, כמעט ולא הייתי מצליח
להתאפק. פעם אחת אפילו ברח לי פיפי במכנסיים.

כשהיא הייתה מחייכת אליך, לא היית יכול להתעלם ממנה.
היית בוהה בה לכמה שניות ורוצה להחזיר חיוך משלך, אבל לפני
שהספקת היא כבר הייתה נעלמת ומחייכת למישהו אחר.
תמיד אמרתי לה שיום אחד מישהו ירצה את החיוך שלה לעצמו ובאמת,
כשהיא גדלה, יונתן התאהב בחיוך שלה.
לא היה לי שום דבר נגד יונתן. הוא היה תלמיד טוב וכמה פעמים
הוא אפילו לקח אותי לשחק כדורסל במגרש הגדול ליד הבית שלו.
רק האופנוע השחור הגדול שלו קצת הפחיד אותי.

הדבר שגרם לנועה לחייך הכי הרבה היה לשמוע אותי מנגן.
עד היום, כשאני מנגן את השיר ההוא שהיא הכי אהבה היא מחייכת
חיוך קטן, לא כל אחד היה מזהה אותו, אבל אני מכיר את נועה ואת
החיוך שלה, אז אני יודע.
הרופאים אומרים שלא נצפה ליותר מדי. בכל זאת, כבר שנה ושבעה
חודשים שהיא רק מחייכת.