שלום לך אהובי.
אני זורעת זרעי קינה על מותנו. חיינו מעולם לא היו, אך מותנו
אמיתי וקיים.
היו לי אלפי הזדמנויות לבקש את קרבתך. היו לי מליוני רגעים
להסביר לך מה אני מרגישה, אך מעולם לא אספתי אותם אלי, רק
הסתכלתי איך הם נעים בחלל, כאילו אין להם כלל מטרה. הכחשתי
שיבוא יום ואפילו רגע אחד קטנטן לא ישאר.
מעולם לא היית שלי, אך מעולם גם לא היית לא שלי, והנה הרגע הזה
הגיע.
יש בינינו קשר ארוך ומסועף, מלא עליות ומורדות, אך הוא
חד-צדדי. הוא רק בראשי. זו הסיבה שכל כך פחדתי. מבחינתי, אני
מכירה אותך מעולה, אבל במציאות אנחנו בקושי מכירים זה את זו.
אם הייתי שופכת את הלב, האם לא היית נבהל מעוצמת הרגש שלי
אליך? פחדתי שאם אתחיל לדבר הכל יצוף ולא אוכל לשלוט בעצמי.
אז שתקתי. פעלתי בדרך הבטוחה. זוהי דרך המלך לא להפגע. שיקרתי
לעצמי שאני לא משקרת לעצמי, שאני אמיצה, שאני נותנת לעצמי
להרגיש, אבל בעצם הלכתי עד קצה המדרון ואז עצרתי. לא נתתי
לעצמי ליפול, אבל אני יודעת שבאהבה חייבים ליפול, להרגיש שאין
אדמה מתחת לרגליים. לפעמים מתנפצים על הקרקע ולפעמים נופלים על
ענן.
לעולם לא אוכל לדעת על מה הייתי נופלת איתך.
כל מה שנשאר לי הוא ליפול לבדי ולהתנפץ על יסוריי.
שלום לך אהובי.