בטרם נדדו החסידות אל ארצות-החום
מקוריהן בקעו את ילדותי כמו הייתה צפרדע.
משק כנפיים דחפני אל שלולית שפכין.
היו שם נערים ונערות בוגרים ממני שטבלו
במים נצבעו באדמומיות מערומיהם.
עמדתי בצל הקיקיון
עיני שואבות משחקיהם
וקנאתי.
כשנרקיסים האירו הביצות בזהבם
אף אנוכי צללתי אל ביבי-הבוץ
לוגם שעשועים בסבך-הגומא.
זמנים חלפו
וזה נמאס לשמוע קול קרקור של צפרדעים.
כששדות-מדבר הוריקו
נפשי טוהרה בטפטופים שענני-ברכה המטירו.
זמנים חלפו
גם זה נמאס.
אני כמה שוב להתענג על רטט-ביב
אך לא קרעתי אזיקים ולא נקראתי לביצות.
לאיש שיבה זרקה אותו
שעשועיו להתבשם בחלומות.
אך בחלוף הזמן
הזיכרון בוגד וגם החלומות אינם באים.
גומא, מ', סגולה.
כמה, כ', קמוצה; מ', צרויה; ה', דגושה ופתוחה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.