הוא עמד ברחוב המלוכלך, הביוב נשפך על רגליו, הוא תחב את ידיו
אל תוך התעלה המזוהמת ואסף מלוא החופן מי שופכין אל תוך פיו,
גרונו בער מיגון על האדמה שנשכחה, הוא החל ללכת בעוד שמסמרים
שורטים את רגליו היחפות, ציפורניו דיממו מהפעם הראשונה שבה הוא
פעל לפי הצרכים האנושיים שלו ונלחם במשהו, משהו גדול מאוד,
בבאר אפוף בעשן ובאלכוהול.
אמנם הוא לא שתה, אך מוחו היה סחרחר מרוב התהלכות, מים לא באו
לפיו כבר יומיים, הוא ספר את הדקות המעטות שנותרו לו עד סיום
הסבל הזה.
פנס האיר את קצה ראשו המלוכלך והדגיש כמה קצוות שיער שלא נאספו
כבר זמן רב, זיפים ארוכים עיטרו את סנטרו ולחייו, שחורים עם
מעט אפור, הוא היה כבר בן 43.
שריריו נתפסו כבר אחרי הריצות הראשונות, הוא גילה לתדהמתו שמה
שנהגו להגיד בחדשות, על בני מיעוטים נרדפים שמוכים על ידי
שוטרים הוא נכון, האדמה כעסה, האל כעס.
הוא היה חסר שם כעת, חסר זהות ממשית, ההבנה הכתה בו כאשר אישה,
שכנראה שהייתה זונה, שאלה אותו מה שמו. הוא נחרד לגלות שהוא לא
זוכר את שמו, השם שהוריו ייעדו לו לפני שנים, זה היה שם שאמור
היה להיות מקור להצלחה ולתהילה, אך כל מה שהשיג בימי חייו היה
שיעמום, ישיבה במשרד משעמם, עם מזכירה משעממת שאיתה הוא בגד
באשתו השלישית, גט משעממם, רוב האימהות יזעקו בפחד אך למען
האמת, גם ילדיו היו משעממים.
הוא החליט לצאת למסע הזה לפני כמה זמן, הוא לא זכר כמה זמן אך
היו בו כמה מיליוני שניות, הוא ספר אותן אחת אחרי השנייה, ברגע
זה הספירה שלו הגיעה לסופה, הקץ הגיע, הוא צחק להלצה הפנימית
שלו אך שיניו כאבו לו מהמים המזוהמים שבביוב, הוא שינה את פניו
לעווית של כאב והבין כמה נראים בני האדם מגוחכים כך, בעלי שפת
גוף כל כך מוגבלת שכוללת בעיקר שני סוגים של הפגנת רגשות, עצב
ושמחה, פתטי ומגוחך.
עכשיו מה שהוא חיפש היה כאב, לא משנה איזה סוג של כאב, זה הדבר
שיעיר אותו לחיים, הוא ידע זאת בוודאות, הכאב מרפא, הכאב מסיח
את הדעת, רק כך הוא יחיה בצורה שונה מכל שאר בני האדם, ללא
שמחה, ללא עצב, הכאב יעיר כימיקלים במוחו שנשכחו מזמן, הוא
יזרים את הדם ויחמם את ליבו.
ואז הוא ראה אותם, חבורה של נערים משכונת מצוקה, משחקים
בסכינים קטנים וקופצים, אחד מהם השוויץ בהישגיו עם נערה כלשהי,
הפרט הזה היה שולי בעיניו, מופקרות הייתה בעיניו רק שקר דתי
אחרי המסע הזה, טיפשות שגרמה לכל כך הרבה מקרי מוות.
הוא התקרב אליהם ולחש עלבון כלשהו לאחד הנערים, הוא לא שם לב
אפילו לעלבון שאותו הוא לחש, הוא ידע שזה משהו שיגרום לו לנעוץ
את הסכין בליבו ואכן כך קרה.
הוא הרגיש את דמו זורם בפיו ובחור בחזהו בעוד שכל שאר הנערים
בעטו בצלעותיו, הוא לא ניסה להתנגד אך זה לא היה טוב כמו שהוא
ציפה, האמת היא שהכאב גרם לו סבל, פחד אחז בו כשהוא הבין שהוא
קרוב למוות, קרוב מדי, הוא הרגיש את התהום השחורה והאינסופית
נפערת מול עיניו, הוא לא ראה גן עדן ולא גיהנום, רק חושך בהיר
עד כדי כאב, עיניו נהפכו והוא ראה את הנימים האדומים מתפקעים
מרוב סבל, החושך נפל עליו ושינה פוצעת, רק שינה וכאב נצחי
ובלתי נפסק, עינוי מתמשך.