רבות השאלות שמסקרנות את ליבי השבור.
רבות הדמעות שזולגות על לחיי, שעד לא מזמן ליטפת בכזאת רכות.
רב הוא הכעס שמצטבר בתוכי, הופך לשינאה שאיננה שוכחת.
יותר מהכל, והכי מוחשית, היא האכזבה, אין לך מושג כמה אכזבת
אותי.
רחוקים ממני השמיים, אלפי שנות אור, רחוקים הכוכבים, מנצנצים
אי שם באינסוף, רחוק ממני האושר - נחבא אל הכלים, רחוקה ממני
התמימות, אותה איבדתי לנצח.
רחוקה ממני אהבת אמת, אולי לעולם לא אחווה אותה שוב, רחוקות
ממני אותן העוצמות, אותן העוצמות בהן ידעתי פעם לאהוב.
אבל יותר מהכל, מבעד לאלפי עולמות, אתה רחוק ממני, כל כך רחוק,
שאיני יכולה לראות, להרגיש, להתגעגע.
כעת אני יודעת, שלב שבור הוא היחיד שלמעשה שלם, שאהבה אמיתית
היא אהבה נכזבת. אני יודעת מה פירוש לאבד אהוב, אהוב שנחטף לא
בידי המוות, אלא בידי החיים עצמם.
גיליתי שהחיים לוקחים מאיתנו יותר מהמוות.

עם הזמן באה ההבנה וההשלמה, אבל לא ההיגיון, משום שזאת למדתי -
הם עולמות מקבילים-
אהבה-היגיון -
קווים מקבילים שלעולם לא נפגשים.
כתבתי לך לפני מספר שנים, שכל מעשינו נובעים מהיגיון או מפחד,
שכל מעשה אנושי, הוא לא אלא נגזרת של אחד משני רגשות ראשוניים
אלו. אני, נדרתי לעצמי, לאחר שנחשפתי לחוזק העמוק של האהבה -
לעולם לא אפעל מתוך פחד, מעשיי יכרעו לעולם רק מתוך אהבה.
אתה פעלת מתוך פחד, לפי דעתי זה עושה אותך אדם חלש. אולי יום
אחד תבין זאת, זה ודאי כבר יהיה מאוחר מידיי בשבילנו, אבל אולי
לא מאוחר מידיי בשבילך.

מלנכולייה מציפה אותי בזמן שאני מוצאת את עצמי עומדת מול שאלות
גדולות ומפחידות...
בימים טרופים אלו אינני מוצאת את עצמי, ודאי שאני לא מוצאת גם
אותך.
זה לא פשוט לעקור אדם אהוב עמוק מתוך הנפש, אתה חדרת לכל נימיי
ועצמותיי, והיום, הנשמה שלי ריקה, ולעיתים -
את שמך היא זועקת.
חוויתי געגועים כה עזים, עד לכאב פיזי ממש, חשתי שאני בתוכי
נשרפת, בעודי מנסה לשכוח אותך.

"בחיים האלו אין חסד", מישהו חכם פעם כתב, וזה נכון. אנשים
מאבדים את היקר להם מכל, וממשיכים לחיות, וזה מפני שהרגש היחיד
שעצום וגדול מאהבה, הוא תקווה.
אני עכשיו מקווה. מקווה יותר מאשר אני אוהבת - אבל אני עדיין
לא יודעת למה.
כל כך מוזר, כל כך אירוני, שאהבה ותיעוב, אושר וייסורים, שקט
ומהומה, כולם בסופו של דבר מיטשטשים ומותירים אותך תוהה היכן
מתחיל האחד ומסתיים האחר.
ואנחנו? מה יהיה עלינו? מה צופן לנו הגורל?

אני שמה לעצמי מטרה לשכוח, אבל יודעת היטב- אנחנו אף פעם לא
שוכחים.
אין דרך כזו- לשכוח.
הדברים תמיד יהיו מונחים שם, בעבר, זהו מקומם. ללמוד מהם,
לדעת, פעם, כניראה היה לנו משהו.

הזמן החלט לא מרפא. אל תאמין לאלו שאומרים לך שהזמן מרפא.
הזמן רק נותן לנו אפשרות להיות גדולים כמו הבכי הרם שלנו, כמו
הזעקה הצורמת שבנו, עד שיום אחד אנחנו נעשים גדולים ממנו,
והקושי נפלט מאיתנו החוצה.
צריך לדעת להיאחז בחיים, לאהוב אותם, למרות שהם לוקחים מאיתנו
כל מה שיקר לנו.

רוצה לזכור אותנו יפים.
שלך, תמיד