שתיקה עגומה, דברים שנאמרו מסרבים לדהות מצבעם הצורם
המוני אנשים, מתלהמים, שוברים שיניהם בכעס, הקהל הזועם
וכולם כעדר כבשים, שחוחים, פונים לעבר השער הרחב, המתנשא
נעלמים עם אותו השחר, האפרפר, העצום, שתחת שמיים מתכסה

קולות רעים, קולות של חושך, אדמה בוערת ורגליים יחפות
מדממים בשקט, מתרפסים, פונים מול הרוח בעיניים עייפות
מלחמות אבודות, נשכחה מטרה, אבדו כוחותיהם, נעלמה האמונה
ואין עוד כוח ללכת, תפל טעמו בעיניהם, תפלה היא אותה הבנה

חניתות הברזל הושלכו על אדמה יבשה, עייפה, מדממת בבכיים
גם טיפות התקווה נגוזו, לא נותרו עוד לרוות צימאון, רק סמל על
לחיים
ומול כולם מול ההמון הזועק, קם לבדו, ילד קטן, בשיער שחור
ופרוע
התחיל חופר בידיו הקטנות, נלחם מול יאוש האש, העשן והרוח

והילד זרע גרעין בתוך בטנה של אדמה נבולה, מפויחת מאש הקרבות
והשקה בדמעותיו, וליטף גומת עפר, שידע כי בתוכה יצמחו נפלאות
וילד קטן שלא אבדה בו אמונת עולם, אמונת האדם, הטבע והאלוהים
רק הוא לבדו הבין כי גדולתו של אדם היא אותה אמונה מבפנים.