ספרתי את הצעדים שלך כשפסעת לצידי בשדרה, אתה דיברת על משהו
ואני רק המשכתי לספור.
רואה את רגלייך ננעצות במדרכה משאירות את חותמן וממשיכות,
עוזבות את המדרכה לשנייה כאילו שטות באוויר וממשיכות.
המרצפות מחייכות זאת לזאת, מספרות סיפור לעצמן. נזכרות באדם
שהילך עליהן לפני כמה רגעים. האם זאת פעם ראשונה שדרך עליהן,
האם צעד לבד או בחברה, האם היה שמח או עצוב, האם מיהר או לא
רצה להגיע לשומקום.
הדרך שלנו התארכה והמרצפות נותרו מאחור. הגענו לחלקת דשא ירוקה
שקיבלה אותנו ברוך. הנוף ברקע התחלף ורק אתה נותרת אתה, והריח
שלך שליווה אותי נותר משכר.
הפסקת לדבר והשתיקה שלנו בלבלה אותי בספירה, נאלצתי להפסיק
לפני שתבין שאני לא מקשיבה, נודדת במחשבות שלי.
התחלנו לדבר על התוכניות לעתיד, אני רק חשבתי על ההווה, על
הרגע הזה, כמה כיף לי ללכת לצידך.
אבל לא יכולתי להגיד לך.

הגענו לבית שלי ואני הצלחתי לספור 62 צעדים. לא ידעתי כמה
צעדים פספסתי, אבל יכולתי להתענג על כל אותם 62 פסיעותייך
שפסעו לצידי.
הצעתי לך קפה, רצית בירה. ישבנו שנינו מול טלוויזיה ריקה
מתוכן, כי מה כבר יש לה להגיד שיותר מעניין ממך. הכול מסביב
הפך לחסר תוכן כשהייתי איתך.
אני נבלעת בחום שלך כשאתה נוגע, נמסה ללחישותייך כשאתה מדבר
באוזני, מסתנוורת מאור עינייך כשאתה מביט בי וחושבת, זאת
אהבה.

שבוע אחר כך גיליתי. אצלך זאת לא הייתה אהבה. היה איכפת לך
אמרת, אבל לא מספיק כדי להישאר.
לא מספיק כדי להמשיך לצעוד איתי קדימה.
הטלוויזיה ברקע הפכה לדמות ראשית בחיי. אני נשאבת לעולם השטחי
שלה, לתמונות הפנטזיה שהיא משדרת למוחי ומוחי מתנוון. לאט לאט,
בלי לשים לב.
זה כאילו איבדתי את יכולת הדיבור, כאילו אין לי שפה משותפת עם
בני האדם. אני בוכה וגם דמעות כאילו איבדו משמעות כשאין מי
שינגב אותן.
הכאב נארג בליבי, זה כל כך כואב שאיבדתי תחושה. אין לי מספיק
מקום בגוף להכילו וכמו נאטמת אני לחיים. הימים עוברים לידי,
אני לא חיה אותם. אני חיה את חייה של ג'וליה רוברטס באישה יפה,
כן הנה עכשיו אני זונה, זונה שחייה עומדים להשתנות, אני חיה עם
המתמודדים בתחרות כוכב חדש, כן הנה עכשיו אני זמרת מתחילה שרה
קאבר לבריטני ספירס. אני עוברת מפנטזיה למציאות, מחיים של אחד
לחיים של אחר ובראש כל מה שבא לי מתאפשר. אני נרקבת. הטלוויזיה
שואבת ממני כל טיפת חיים, כל שמץ הגיון.

אתה ממשיך בחיים שלך. אולי כבר התאהבת במישהי אחרת או שסתם אתה
צועד איתה  בשדרה שלנו. אולי היא גם סופרת את הצעדים שלך
ומוקירה אותם. מוקירה אותך. אם היא לא, תדע לך אתה, לא תמצא
עוד מישהי שתאהב אותך כמוני. אבל אתה לא צריך עוד אחת שתאהב
אותך כמו שאני אהבתי אותך, אתה צריך אחת שאתה תאהב כמו שאני
אהבתי אותך.

הלילות שלי קרים, למרות שחם כל כך בחוץ. אני לא מצליחה להירדם
בלי קולות הרקע של הטלוויזיה שמהדהדות בראשי ובלי הצבעים של
התמונות שמרצדות בעיניי. הסיפורים במסך מתחלפים בזה אחר זה
ואני חושבת שאולי אמצא את הסיפור שלנו שם. תוהה מי ישחק אותך
ומי ישחק אותי. כך הופך לו הסיפור שלנו לעוד אגדה, עוד תסריט
לסרט דל תקציב. תוהה איפה יצלמו את הסצנה של הפסיעות בשדרה ואם
ישאירו אותה כמו שהיא, עם כל 62 הצעדים.
זה מה שנותר לי ממך, סיפור כמעט אהבה, עם פוטנציאל להפוך לסרט
רע.

אולי יום אחד יימאס לי לחיות את חיי דרך חייהם של אנשים אחרים,
והחיים יקראו לי לצאת החוצה שוב, לשחק עם השמש, לרקוד עם
הכוכבים בלילה.
אולי אחוש את התשוקה לצאת החוצה לשדרה עם מישהו אחר, לספור לא
רק את צעדיו. לספור את צעדינו.
לחוש אותנו הולכים יחד, אוהבים יחד.
עכשיו אני צועדת על אותן מרצפות, מעניין אם הן זוכרות שאז
הלכתי איתו. והנה זאת שוב אני, לבד. לא ממהרת. לא שמחה ולא
עצובה. רגועה, שלווה, נותנת לעצב מקום לנוח לצד האושר. שידברו
קצת, יכירו.
מחפשת מקום להגיון, שיחדור עמוק כמו קרן שמש וילטף.
מחפשת סיבה לכבות את הטלוויזיה, לכבות אותך. רק שאין שלט
לדברים כאלה.
בינתיים ספרתי 41 צעדים. שלי.