עכשיו נגמרת כל תקופת הביניים הזו שהייתה החיים שלי למשך זמן
לא מבוטל.
זה לא אומר שהיה לי רע, זה לא אומר שהיה לי טוב.
אני נוסעת הכי רחוק שכסף יכול לקנות והלב יכול להרשות לעצמו,
כיוון כללי אופק-
ואין עצירות.
אולי המרחק יטשטש את הפנים שלך, אולי חוויות חדשות יעקרו מתוכי
את כל הזכרונות שהפכו לקדושים.
לפעמים זה מרגיש לי כאילו משהו צריך לקרות, כדי שאני אוכל באמת
להמשיך ממך, שהרווח בינינו יהיה מספיק גדול, כדי שאני אוכל
לנשום עמוק, לנשום נקי.
אולי זמן זה משהו מלבד פרספקטיבה, אולי חיים אחרים זה משהו
מלבד ניסיון עלוב להסחת הדעת.
שוב אני לא יודעת.
אבל זה לא משנה, כי אני כבר נוסעת.
אני כבר לא רוצה לאחל לך דבר, בסיטואצייה כזו, הכל כל כך מוזר,
ונידמה שבמאלה כבר מאוד מאוחר.
לך ולי היום אין מחר.
אז שלום, בפעם המיליון, ונשיקה גדולה וחיבוק ארוך, ונשימה
עמוקה ומבט אחרון.
אוהבת לא אוהבת, אין דבר שהוא נכון.
לא הצלחתי אף פעם לתת לך ללכת, עכשיו אני עושה את הצעד הראשון.