בני המשפחה פנו כל אחד לעיסוקו, ולמעשה, היו טרודים
במחשבותיהם.
רוני היה שקוע בספר, או לפחות היה נראה כך.
קים צפה בערוץ הנאשיונל ג'אוגרפיק, ואילו לילי ודבי עסקו בציור
בפינת העבודה.
האווירה הביתית החמימה שאליה הורגלו יושבי הבית התמלאה בדומייה
מעיקה.
"מי רוצה ללכת לעיר, לטייל קצת ולהסיח את הדעת?" שאלה מרים.
"אבל אמא", אמר רוני, "אין לנו אוטו יותר". "כן, האוטו שייך
למקום העבודה של אביכם, לא חשבתי לקנות מכונית משלי, לא אוכל
לקחת את כולכם על הקטנוע, אז ניסע במונית. קדימה, לכו תחליפו
לבגדים פחות רישמיים ויותר נוחים." השיבה מרים ופנתה להרים את
שפורפרת הטלפון.
הילדים פנו לחדריהם להחליף בגדים. מרים סיימה את שיחת הטלפון
ופנתה לעזור ללילי ולדבי להתלבש.
בחדרם של הבנים, קים החל מתלחש עם רוני "רוני, בזמן הקרוב
נצטרך להיות סבלניים עם אמא, שנינו גדולים וצריכים לעזור בכדי
להקל עליה", אמר קים, "נראה לי שהיא טרודה מדי ושקועה בדברים
שלא היתה צריכה לדאוג להם עד היום, כמו פרנסה".
"לדעתך אמא תצטרך עכשו לצאת לעבוד?" שאל רוני. "לא, כמובן
שלא," השיב קים, "לאבא יש ביטוח מהעבודה, אני לא כל כך מבין
בזה, אני חושב שמשכורת תמשיך להיכנס לחשבון של אימא, אל תדאג,
הכל יהיה בסדר".
"כולכם מוכנים?" קראה האם, "כן אמא", השיבו הבנים לקריאתה ופנו
לצאת מחדרם. לילי כבר הייתה מוכנה לצאת מחדר המגורים.
"קים, תיתקשר בבקשה לתחנת המוניות ותזמין מונית", ביקשה מרים,
"אני מיד אהיה מוכנה".
קים מילא את מבוקשה ולאחר מספר דקות נשמע קול צופר המונית מחוץ
לבית.
"אמא, המונית מחכה בחוץ", קרא קים.
"בדיוק בזמן", השיבה מרים בנינוחות לקריאתו,"תתחילו להתקדם,
אני כבר מצטרפת".
דבי החלה צועדת לפני כולם והילדים הגדולים יותר החליפו מבטים
האחד עם השני.
"קים, תינעל מאחורינו את הבית" אמרה מרים ופנתה לצאת ולאחוז
בידה של דבי, ולילי צעדה בצידה השני. מרים התיישבה בקידמת
הרכב, כשדבי יושבת על ברכיה ונותנת לה לאחוז בארנק. קים, לילי
ורוני התיישבו במושב האחורי.
"תיסע בבקשה למרכז העיר" ביקשה מרים מהנהג.
"כרצונך" השיב הנהג ופנה לכיוון המרכז.
נהג המונית החל לפתח שיחה עם דבי, שהשיבה לו בבישנות. יתר
הנוסעים הקשיבו לשיחתם. עוד לפני שחשה את הזמן עובר, הבחינה
מרים שהם מתקרבים למרכז העיר. הנהג עצר את המונית וקרא בקול את
הסכום המצוין במונה. מרים נתנה לדבי להעביר לנהג את התשלום
וצרפה לכך טיפ נדיב.
"תודה רבה לך" מיהר הנהג להגיד "שיהיה לכם יום נעים".
מרים וילדיה החלו להיסתובב בעיר. דבי הקטנה הבחינה בפירסומות
גדולות וצבעוניות של סרט לילדים. "אמא, בואי נלך לראות את
הסרט" ,קראה דבי.
מרים הביטה בדבי הקטנה והרהרה לעצמה 'היום היה להם יום קשה, הם
זקוקים להסחת הדעת'..
"למה לא" השיבה האם בשקט.
קים מיהר לקופת בית הקולנוע וקנה כרטיסים. "אמא, הסרט מתחיל
בעוד 20 דקות, בואי נתקדם לקולנוע", אמר.
היא לא היתה מרוכזת באותו הרגע. לנגד עיניה עמד עתידם של ילדיה
הקטנים, שאמורים לגדול ללא דמות אב, וחששה לגורלם. היא החלה
להיתקדם באופן אוטומטי יחד עם ילדיה לכיוונו של קים.
קים שילב את ידו בזרועה ולחש באזנה של אימו, "אל תידאגי אמא,
יהיה בסדר, אני אעזור לך בכל מה שתבקשי".
"תודה, קים" השיבה לו חלושות וליטפה את ראשו. למרות שניסתה
להסתיר זאת, מבטה היה עצוב ועיניה אדומות מדמעות.
הם נכנסו לאולם ולאחר מספר דקות האורות כבו, המסך הואר
ופירסומות החלו לרוץ. אולם הקולנוע היה מלא בחציו במבקרים. קים
ישב לצד אימו ודבי בצידה השני, יחד עם רוני ולילי. רוני ,
כהרגלו, היה עסוק במחשבות. הוא תמיד היה ילד שקט.
מרים מלטפת את ראשה הקטן של דבי ושואלת "האם הכל בסדר?"
"כן אמא. מתי הסרט יתחיל?" שואלת דבי.
"אחרי הפירסומות" השיבה האם, "וכשתגיע ההפסקה, נלך לקנות
פופקורן ושתיה".
דבי מחייכת ושואלת "מתי ההפסקה?" "סבלנות ילדתי, חכי מעט"
השיבה אימה בחיוך. עיניה של מרים חזרו להביט במסך.
"אמא, אני יודע מה עובר עליך" לוחש לה קים, מחבק אותה בחום,
"אני לא תינוק".
מרים הביטה על בנה ולחשה בקול חרישי "אני כבר מתגעגעת לאבא,
איך נעבור את הימים הקשים הללו?"
קים לא יכול היה להשיב לשאלתה ועיניו דומעות מצער. הוא הפנה את
מבטו בניסיון להסתיר זאת מאחיו ואחיותיו אשר ישבו בצידה השני
של אימו. מרים חיבקה את קים, מנסה גם היא לשלוט בריגשותיה.
"קים, יהיו לנו ימים קשים, אך ניתגבר עליהם." לחשה לו, בעודה
מניחה את כף ידה על זרועו
" אני מבטיחה לך, הכל יהיה בסדר. אני תמיד לצידך. רק תבטיח לי
להשקיע בלימודים, למרות שהיית חרוץ גם עד היום. אני כבר אדאג
למישפחה".
"אמא, אני לא שומעת את הפירסומות" הרימה דבי את קולה, "למה אתם
מדברים."
מרים ניגבה במהירות את דמעותיה ופנתה בלחישה לדבי,
מחייכת."סליחה, דבי. את צודקת. באולם הקולנוע לא מדברים, רק
מתרכזים בסרט".
דבי הקטנה מיהרה למקום מושבה כשבידה שקית גדולה של פופקורן.
היא שולחת מידי פעם מבטים אל אימה, המחזיקה כוסות שתיה קלה
ואומרת: "אמא, תיזהרי שלא תישפך לך השתיה."
"כן דבי, אני נזהרת" קראה לעברה.
דבי חייכה באושר ומבטה התמקד בשקית הפופקורן שבידה, נהנת
מהמחשבה שהיא תאכל את כל תוכן השקית עם השתייה. הצופים החלו
להיתרכז בסרט המתאר את אהבתה של ילדה לחיות בית שונות. מידי
פעם כולם צוחקים למראה פעלוליו של הכלב האהוב על הילדה,
ומעשיו, בניגוד לרצון הילדה. חיוכה וסבלנותה של גיבורת הסרט
הוכיחה לצופים שאם הסוף טוב, אז הכל טוב.
אורות אולם הקולנוע נדלקו, מזכירים לכולם שהסרט תם. חלק
מהצופים החלו לעמוד על רגליהם ומביטים בכתוביות שנעו על המסך.
כך עשו גם לילי ומשפחתה.
"אמא, סיימתי את כל הפופקורן והשתייה" הכריזה דבי הקטנה.
"אוי, הבטן עוד תכאב לך" השיבה לה מרים, "אולי נלך למגרש
המשחקים?"
" לא אמא, אני יותר מידי מתוחה" אמרה לילי, ודבי עיקמה את פניה
לשמע הדברים "אולי נחזור הביתה?"
כל הילדים ממתינים לשמוע את רצונה של אימם. עצבות רבה אפפה
אותם לאור אובדנו של אביהם. מרים הביטה ביתר ילדיה, מבחינה
בשתיקתם ואומרת: "כן, בואו נחזור לבית. צריך להתארגן לימים
הקרובים".
דבי הביעה מעט התנגדות לשוב לבית בשעה כה מוקדמת, ולכן, לילי
הבטיחה לשחק איתה יותר מאוחר. עיניו של קים כוונו לכביש הסואן
ומפנה את דבריו לאימו: "שאעצור מונית? " "כן קים, בבקשה עשה
זאת"  השיבה לו.
קים הרים את ידו כשמונית פנויה חלפה על פניהם. הנהג הבחין בכך
ועצר את הרכב לצד המדרכה. קים מתיישב בקידמת הרכב, ליד הנהג,
כאשר אימו ואחיו הקטנים החלו להיכנס לחלקו האחורי של הרכב.
"לאן רצונכם?" שואל הנהג. קים מסר לו את שם שכונת מגוריהם
ובמקביל מרים העבירה לבנה את ארנקה.
בביתם, קים הדליק את הטלביזיה והחל צופה בתוכנית בכדי להשיח את
דעתו. יתר הילדים פנו כל אחד לעיסוקו ומרים ניגשה להזמין ארוחת
צהריים מהפיצרייה המקומית. לאחר שסיימה לפרט את התוספות
המועדפות על כל אחד, ניתקה את השיחה ופנתה בסערה לחדר השינה
שלה. קים הבחין במהירות הליכתה של אימו ובפניה המודאגות. הוא
קם ממקום מושבו ומיהר אחריה. כשנכנס לחדרה, הבחין בה יושבת על
המיטה הזוגית והיתיישב לידה.
"אמא, מה הדאגה הפיתאומית?" שאל קים בקול שקט.
"אנחנו לא גרים בבית הזה הרבה זמן, וכשעברנו לכן, החלטנו לשפץ
את הבית" השיבה לו "גם אביך, זיכרונו לברכה, לא היה עובד ותיק.
הוא החזיק במישרה הזאת לא יותר משנתיים."
מרים הוציאה מתיקה ניירת, כאשר על הדף הראשון הודפס פירטי מקום
עבודתו של מרטין ולוגו החברה. בכתב יד הופיעו פרטיו האישיים של
מרטין וכן, תאריך חתימה יחסית עדכני. מרים החלה לקרוא את הרשום
בחוזה ומוחה את פניה בידה.
"מה כתוב שם?" שאל קים בדאגה.
"אביך שינה את סוג הביטוח של העבודה כדי שהמשכורת שהוא קיבל
תהיה יותר גדולה, ואנחנו נוכל לשפץ את הבית" השיבה לו.
"ומה זה אומר?"
"זה אומר שאנחנו נקבל קיצבה קטנה יותר מהמשכורת ששולמה למרטין"
באמרה זאת, קולה של מרים רטט ועל פניה ניסוכה ארשת עצובה.
אבא עשה את זה בניגוד לרצונך?" תהה קים.
"אבא עשה הכל בסדר" השיבה מרים "אף אחד לא יכול היה לדעת
שעלולה להיתרחש תאונה שתיגרום לאסון. ברגע זה, סכום גדול יותר
היה עוזר, אנחנו משפחה גדולה, קים. מזלינו לא האיר לנו פנים
ואביך לא איתנו עוד. מחר אצור קשר עם מקום העבודה של מרטין כדי
לקבוע פגישה ולבדוק איזה סכום בדיוק אקבל מהביטוח במיסגרת
הקצבה לאלמנה. אבל דבר אחד ברור, קים, אנחנו נמשיך הלאה
כמישפחה מאוחדת ואני רוצה שכולכם תהיו חרוצים. אביכם היה רוצה
בכך. אם לא תהיה ברירה, אמצא עבודה."
" לא, אמא. אל תידאגי." אמר קים ברוגע "אני גדול מספיק. אם אצא
לעבוד בכדי לעזור בפרנסה, זה לא יפגע בלימודים שלי".
"אוי קים, זה לא בא בחשבון" גערה בו האם "אתה תמשיך להיתרכז
בלימודים ואני אדאג לשאר" מרים הניחה את הניירת על השידה "את
זה אני אקח איתי מחר לעבודה של מרטין ואדבר עם הבוס שלו. קים,
בוא נצטרף לרוני" היא הביטה בשעונה ופנתה לצאת מהחדר "דבי,
לילי. הגיע הזמן להיתקלח ולישון" קראה האם לעבר חדר המגורים.
"עוד מעט, אמא" קראה לילי לעברה "מחר אנחנו נשארות בבית ולא
הולכות לבית הספר, הבטחת לנו".
"נכון בנות" השיבה מרים כשהתיישבה לידם על הספה ועטפה בזרועה
את לילי, "מחר כולנו נהיה בבית".
רוני שקע במחשבות במהירות. הוא לא רצה להכביד על אימו במה
שהטריד אותו. "אמא, אני עייף" אמר לה רוני "אלך לישון".
"כרצונך" השיבה לו.
"אמא, את רוצה להביט בזה?" שאל קים,אוחז בידו במעטפות התנחומים
שהגיש לו הדוור.
"לא קים, אתה יכול לקרוא אותם". השיבה האם "במידה ויהיה שם
משהו מעניין, תן לי להביט בכך. מחר תיקנה בולים וגלויות ותשיב
במילות תודה למיכתבי התנחומים. כדאי שתיקנה בולים וגלויות
נוספים. אני מעריכה שיגיעו מכתבים נוספים במהלך השבוע".
"כרצונך אמא" אמר קים והחל פותח את המעטפות וקורא את תוכנם.
הוא החל מניח בערמה גדולה מכתבים שלדעתו אמו לא מעוניינת
לקרוא, לאחר זמן מה פנה לאמו ואמר: "אמא, יש מכתב תנחומים
מהמשטרה".
"תעביר את המיכתב אלי בבקשה" מרים החלה לקרוא את המיכתב
"כן,זה השוטר המקומי, רוברט. הוא מוקיר את אביך. כשהם היו
ילדים, הם למדו באותו בית הספר והיו חברים".
"איך את יודעת?" שאל קים.
"הוא היה פה כשהייתם בבית הספר והודיע לנו על האסון. תאונות
מסוג זה הנם מעיניינה של המשטרה וזה נמצא בטיפולה. נחמד מצידם
שהם חושבים עלינו, הם מוכנים לגייס עבורינו סכום כסבי כדי
לעזור. כתוב להם שאנחנו נסתדר ולא זקוקים לעזרה הכספית ותודה
שהם התחשבו בכך. על תשכח לעשות זאת, קים."
"כמובן, אמא. תניחי את זה בצד ואדאג לכך בהקדם" השיה קים, מרים
לרגע את עיניו מהמיכתב בו עיין ולחש "אמא, מה תעשי עם הקטנוע
של אבא?"
מרים חשבה לרגע "אני לא יודעת. הרי השתמשנו בו לקניות
ולעיסוקים שנמצאו בטיפולו של אביך. אולי אמכור אותו"
"לא אמא." ביקש "בעוד כמה שבועות, כשאגיע לגיל  16, אוכל
להוציא רשיון ולרכב עליו. את לא יודעת, אבל אבא הרשה לי לפעמים
לנהוג בו לבד הרבה פעמים"
מרים הביטה בו וחייכה "אביך הוא אדם מדהים. הוא לא הסתיר ממני
כלום וסיפר לי שאתה רוכב על הקטנוע. אף אחד לא היה חושב שאתה
צעיר מהגיל המותר כיוון שאתה נראה מבוגר לגילך. אבל למרות שלא
הסכמתי לכך, לא אמרתי לך דבר. אביך שכנע אותי לכך. אני בכל זאת
לא מעוניינת שתנהג על הקטנוע ולכן, מהיום, אני לא מרשה לך
להשתמש בו ללא רשות, עד שתוציא רשיון נהיגה מתאים. עד אז אני
לא אמכור את הקטנוע, כרצונך."
"אבל אמא" היסס קים "מדי פעם צריך להפעיל את הקטנוע ולנסוע בו
כדי לשמור על המנוע שלו".
"זה הכרחי?" שואלת אמו, מודעת לכך שהוא צודק ומחייכת לאור
עמומיותו.
"כן אמא,". השיב בהתלהבות מסויימת "סיבוב קטן מסביב לשכונה, לא
צריך יותר"
"בסדר קים. סיבוב קטן מסביב לשכונה פעם בשבוע ולא יותר" אמרה
בקולה הסמכותי "ברור לך!"
"כן" השיב ושפתיו התעקלו  מעט כלפי מעלה.
מרים הביטה לעבר שעון הקיר ומלמלה לעצמה "כבר מאוחר מאוד"
ופנתה לקים "תזרז את אחיותיך להכנס למקלחת".
קים פנה לעלות לקומה השנייה של הבית בצעדים גדולים ולאחר זמן
מה חזר לחדר המגורים."לילי כבר במקלחת, עוזרת לדבי" אמר ופניו
נפולות "דבי בקשה לישון איתך הלילה"
"קים, למה אתה עצוב?" שאלה אמו.
"בגלל משהו שדבי אמרה. היא ביקשה לישון איתך אחרי שלילי אמרה
שאבא לא יחזור יותר" אמר בלחש.
"זה בסדר, קים" השיבה"תגיד לדבי ולילי שאם הן רוצות, הן יכולות
לישון הלילה במיטתי. רק תזרז אותם. השעה באמת מאוחרת ועבר
עלינו יום קשה".

לפרק הבא:http://stage.co.il/Stories/537281192>>